ברני הגדול: מה גרם לנתן זהבי לברוח מעתיד עתיר מזומנים?

רוב הנוכחים בפיאנו בר הם בין אמידים למיליונרים. זיהיתי שחקנים, דוגמניות, יהלומנים וסוחרים מתוכשטים שבאותה תקופה הדביקו לכל אחד מהם את המילה “צמרת" - דוגמנית צמרת, יהלומן צמרת, שחקנית צמרת, ספר צמרת. ביקשתי מהברמן שישים לי הרבה קרח בכוס, כדי שאוכל למזמז את הדרינק כמה שיותר זמן.
 

ליד אחד השולחנות הייתה מהומה של צחוקים, במרכז השולחן ישב טיפוס שלא זיהיתי עם כובע סטטסון לבן כמו בסדרה "דאלאס". הוא לבש ז'קט לבן וחולצה שכפתוריה העליונים היו פתוחים ועל חזהו בלטה שרשרת זהב במשקל כבד עם מגן דוד גדול. הגבר דיבר אנגלית במבטא אמריקאי כבד, שחרר מעת לעת גלי צחוק שהרעידו את הבקבוקים בבר והזמין לחבורת צעירות שמסביבו שמפניה. זיהיתי בין היושבות לצדו שתי דיילות, זמרת בתחילת הקריירה ושתי דוגמניות שהיו בתהליך סיום הקריירה.
 

הברמן אומר לי שהאמריקאי השמן זה “ברני הגדול", “הבן אדם מפוצץ מכסף, מחזיק שתי סוויטות ב'הילטון', הוא בא לפיאנו בר ומשאיר חבילות של ירוקים ואף אחד לא יודע מה בדיוק הוא עושה". 
 

את אחת הדיילות הכרתי, שמה יעל, פעם היא יצאה עם אחד מהחברים שלי ויצא לנו לשבת יחד ולהתמסטל מחשיש. היא הגזימה בעישון, רבה עם החבר שקם ועזב. יעל עישנה עד כדי אובדן חושים ועילפון. לקחתי אותה למיון וטיפלתי בה, ומאז היא זוכרת אותי לטובה. כשהיא קלטה את המבט שלי ניגשה לבר, נתנה לי חיבוק ונשיקה ידידותית והציעה שאצטרף אליהם לשולחן. “תוכל לשתות כמה שאתה רוצה, יש מימון", אמרה ופרצה בצחוק מתגלגל. מה יש לי להפסיד, אמרתי לעצמי והצטרפתי.
 

יעל סיפרה להם על הערב שבו התעלפה ואיך הצלתי את חייה. ברני הגדול אמר שצריך לשתות לכבוד זה. הוא הזמין עוד בקבוק שמפניה, שאל מה אני שותה והזמין לי בקבוק וויסקי. הראש שלי היה במצב קרוסלה, ברני עודד אותי לשתות ומדי פעם נתן לי מכת עידוד בגב. באיזשהו שלב ברני ביקש ממני לבוא איתו רגע לצד ושאל אותי אם אני יכול להשיג לו קצת חשיש לבנוני, “נגמר לי הגראס", הוא מתנצל, “אני אשלם לך בעין יפה אל תדאג".

קרצתי לברני ואמרתי לו שיהיה בסדר ואלך לנסות להשיג לו. השמן האמריקאי התרומם מהכיסא ושלף בדאווין חבילת ירוקים במשקל של מוחמד עלי, הוציא שלושה שטרות של 100, שם לי ביד ושוב נתן לי מכה בגב עם האמירה “יו אר מיי מאן". ירדתי לרחוב ועליתי לבית הסמוך ל"חיים זולה", המוכר השכונתי. 

שתינו קפה ואחרי חצי שעה חזרתי לפיאנו, שם המשיך השולחן של ברני לחגוג. כשהתקרבתי סימנתי לברני להצטרף אלי רגע, הלכנו לשירותים ושם נתתי לו את הגוש החום. הוא רחרח, מישש, נתן לי חיבוק דוב והחמיא “גוד סטאף" - חומר טוב. 
 

חזרנו לשולחן. האמריקאי הזמין בקול רועם את הנוכחות לסוויטה שלו ב"הילטון" וגרר אותי בכוח איתו. נדחסנו במונית אחת ארבע בחורות, ברני ואני ונסענו ל"הילטון". בלובי הוא המשיך לעשות רעש וצלצולים, ביקש שיביאו בקבוק שמפניה ובקבוק וויסקי עם הרבה קרח, ביקש עשר מגבות ומגש פירות טריים, ו"שיהיו תוך עשר דקות", צווח. הצוות בקבלה של המלון נראה מבוהל והשיב ב"יס סר" שלוש פעמים. 
 

נכנסנו לסוויטה המבולגנת שלו על שפת הבריכה. הוא התפשט ורץ בצעדי דוב את עשרת המטרים מדלת הזכוכית הגדולה של הסוויטה עד לבריכה וזינק למים. אמרתי לעצמי על החיים ועל המוות ועשיתי אותו דבר. אחרי כמה דקות הגיעו מלצרים והניחו את הסחורה על שפת הבריכה. מרוב המולה וצעקות החלו אורחים במלון לצעוק ולבקש שקט, ברני קילל אותם באנגלית וביידיש. “האיש מטורף", מלמלתי לעצמי, “רק זה חסר לי, שתכף תבוא משטרה ואני אסתבך בתיק הזוי כמו בסרטים".
 

אחרי הבריכה חזרנו לסוויטה. אמרתי להם שאני חייב לעוף, כי בבוקר אני יוצא לים לעבודה בדיג. הבן אדם נתן לי חיבוק נוסח המאפיה וביקש שאבוא לפגוש אותו, הוא נשאר עוד שלושה ימים בישראל לצורכי ביזנס.

2. פגשתי את ברני עוד פעם אחת, הוא ביקש ממני עוד קצת חומר להרגעה. ידעתי שבין החבר'ה עובר גראס משובח שמגדל איזה ישראלי מטורלל בגליל, שאלתי אם זה מעניין אותו, והוא ענה ש"יידישע גראס געזונט" - גראס יהודי זה בריאות. צחקתי ונסעתי להביא לו שוב, לא לפני שהוא דחף לי 300 דולר ליד. ביומיים בלי עבודה קשה עשיתי שכר דירה לשלושה חודשים. ברני אמר שאם אגיע ללונדון שאבוא להתארח אצלו, הוא נתן לי כרטיס ביקור עם טלפונים בבית ובמשרד.
 

לקראת יום ההולדת שלי באוקטובר קיבלתי הזמנה להתארח אצל חברים בשווייץ. אמרתי לעצמי שאולי באמת הגיע הזמן שאחליף אווירה, אסע לשווייץ ומשם ללונדון, לבקר את ברני הגדול. החברים השווייצרים השאירו לי כרטיס טיסה תל אביב־ז'נווה־לונדון.

טסתי, הגעתי עם ילקוט גב מיושן, מגודל שיער, שזוף מהעבודה בים. ג'ינס, סוודר גולף שחור וז'קט קורדרוי מרופט בדרכי לכבוש את אירופה. ההתחלה הייתה טובה, מסעדות פאר, דירת פאר, מכונית רולס רויס עם נהג. הייתי מבולבל. כבר בערב הראשון הלכנו להופעה של הזמר הכי חם באירופה גילברט אוסליבן ולאחריה היה אירוע מצומצם עם הזמר. כמו בסרטים, על שולחן האורחים המכובדים במועדון לילה לאחר ההופעה, יושבת מולי אחת הנשים היפות והעשירות בעולם. גרושתו של מיליארדר גרמני שהפכה לבת זוגו של הבן של מיליארדר יווני שנהרג בתאונת מטוס. 
 

היא עושה לי עיניים, אני עושה לה עיניים, היא שואלת את מארחי בלי שאדע “מי זה הביטניק הזה", הם מספרים לה כמה מעלילותי, כולל הסיפור ששוחררתי לא מכבר ממעצר בגין שוד יהלומים גדול. היפהפייה נדלקה, ואנחנו מצאנו עצמנו על רחבת הריקודים, ואחרי זה מצאתי את עצמי במרצדס שלה בדרך לווילה מפוארת שבחיים לא האמנתי שאשתכן באחת כזו. 
 

היה שם ג'קוזי ענק בחדר השינה, ובסלון יצירות אמנות של מודיליאני, גוגן, שאגאל. היו לה בחצר שתילים של גראס בגובה של כדורסלן באן־בי־איי. זה היה לילה מהסרטים, כחול כמו המים של ים סוף. 

בבוקר שמעתי את הגברת מספרת בטלפון לחברה על ה“איזראלי ניו בוי פרנד" ושהיא חייבת להראות אותו לחברות. הבנתי שאני הולך להיות מעין פודל ג'יגולו בשביל האצילה השווייצרית. אחרי ארוחת הבוקר אמרתי לה שאני רוצה להגיע לעיר לקחת את הדברים שלי מהדירה של חברי. היא שלחה אותי עם הנהג שלה, לקחתי את הדברים ואמרתי לשווייצרים שאני נוסע ללונדון. המארחים המודאגים שאלו אם קרה משהו עם גברת פ' והרגעתי אותם שהיה לנו לילה נפלא. יצאתי מהכניסה האחורית של המשרתים ונעלמתי אל תוך המונית הראשונה בדרכי לשדה תעופה.

3. צלצלתי לברני ותפסתי אותו בטלפון של המשרד. הוא נשמע לחוץ, תיקח מונית ותגיע, הוא אמר, על הדלת כתוב חברת אמדייל.

לקחתי מונית. המשרד שכן בבניין מפואר, לחצתי על פעמון הדלת. מישהו הציץ אלי מחור ההצצה. הדלת נפתחה ואני עמדתי במשרד ענק שבו ישבו כ־20 גברים ונשים, כולם בטלפונים. רעש והמולה, על הקירות לוחות גדולים עם סימונים. בין הלוחות תמונות ענק של מוחמד עלי וג'ורג' פורמן. ברני הופיע מולי. נתן חיבוק דוב וצעק לכל הנוכחים “דיס איז מיי פושר פרום דה הולי לנד", התייבשתי. 
 

הוא הושיב אותי ליד שולחן ענקי, מלא ניירת וטלפונים ובהתלהבות הוא סיפר לי שהוא מוכר לכל השייח'ים בעולם הערבי הקרנות פרטיות של הקרב בין פורמן לעלי שייערך ב־30 בחודש בזאיר. מהחדר הזה גם התנהלו הימורים בסדרי גודל אדירים. ברני ביקש מאחד העובדים לקחת אותי לבית מלון וקבע איתי שבערב יבואו לאסוף אותי, “תגיד במלון ששלחו אותך מחברת אמדייל".
 

הייתי מבולבל מקצב ההתרחשויות. הגעתי למלון עתיק ומפואר ואמרתי בקבלה ששלחו אותי מחברת אמדייל. פקיד הקבלה אמר שאין הזמנה, הוא התייעץ עם מנהל הקבלה וגם הוא לא הכיר חברה שכזו. לחצתי שיצלצלו למנהל המלון, הם עשו את זה, ופתאום התנצלו וקדו לי קידות ושוב התנצלו. מאוחר יותר הסתבר לי שהמלון הזה שייך למאפיה האמריקאית.

בערב מכונית פאר באה לאסוף אותי, ברני ישב מאחור. נסענו למועדון שנקרא “טרמפ". שומר ענק ממדים שקלט את הרכב המפואר ואת ברני שיצא ממנו פינה את האנשים שעמדו בתור. ברני שם לו שטר של 100 ביד. במועדון זיהיתי את גדולי המוזיקאים האנגלים, שחקני קולנוע מקומיים ואמריקאים - כולם עושים לברני כבוד, מה שגרם לי להיות המום בעיקר כשהוא הציג אותי כפושר שלו מארץ הקודש. משהו הריח לי לא טוב. 
 

בהמשך נסענו לקזינו ששמו "הפיל הלבן". לפי המכוניות בחוץ נראה שיש בפנים כנס מיליארדרים. אני, לבוש בסמרטוטים, הבחנתי ליד דלת הכניסה בשלט “הכניסה רק בלבוש נאות". ברני דחף אותי לכיוון הדלת. דורמן מהודר ראה אותי והתחיל לומר שאיני יכול... ברני הזיז אותי והיחס התהפך “יס סר, פליז סר, איי אם סורי סר...". ברני שלח אותי להמר כי היו לו סידורים, “אין לי כסף", סיננתי בקטנה וברני שלף 300 שטרלינג, “לך תשחק, יו אר מיי פושר".

למחרת הוזמנתי לברני הביתה, הוא גר בבית דו־קומתי במרכז שכונה לונדונית מפוארת. “יש לי כמה פגישות, תראה מה שתראה ותשכח שראית". באחד

החדרים הצמודים לסלון ישבו שתי גורילות. כעבור כמה דקות נכנסו לבית שלושה שחורים בחליפות, שמו על השולחן חבילות קטנות. ברני חתך אחת באולר, הוציא קצת אבקה לבנה והסניף, ואחרי זה עשה אותה פעולה לחבילה השנייה, רק שהפעם הוא נתן לי להסניף. הרגשתי שאני עומד להתעלף, בעיקר כששוב הוא חזר על המנטרה שאני הפושר שלו בארץ הקודש.

ברני אמר לי שהלילה זה הלילה הגדול של הקרב בין ג'ורג' פורמן למוחמד עלי “ראמבל אין דה ג'אנגל", הוא הכריז כמו קריין בזירה, “עשינו הרבה כסף", הוא אמר לי והוסיף בלחישה “זה ייגמר בסיבוב השמיני".

המחשבות בראש רצות בקצב מסחרר, אני חייב לעוף מפה. פעמון דלת הכניסה צלצל, במעלה המדרגות הגיע שחקן קולנוע אמריקאי ששיחק ב"סנדק". חיבוקים, נשיקות ושוב ברני הציג אותי כפושר. השחקן, אחרי כמה משפטי נימוס, לקח את אחת החבילות עם הסחורה הלבנה ונעלם תוך שהוא קורץ ואומר לי “הלווווווווו ג'רוזלם".

באותו לילה, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, ב־30 באוקטובר 1974, בארבע לפנות בוקר התנהל הקרב על אליפות העולם במשקל כבד בין מוחמד עלי לג'ורג' פורמן. קמתי בבוקר במלון, שמתי עלי את תרמיל הגב ויצאתי מבלי שאיש הרגיש. לקחתי רכבת לשדה התעופה, בדוכנים של העיתונים זעקו הכותרות “מוחמד עלי ניצח את פורמן בסיבוב השמיני". 
 

כמה שנים אחרי כן סיפרה לי הדיילת יעל שברני הגדול נפטר מדום לב. “אתה יודע", היא אמרה לי בלחש, “הוא היה נציג המאפיה באירופה ובמזרח התיכון, פגשתי אותו כמה חודשים אחרי שנפגשת איתו בלונדון. הוא היה נורא מאוכזב שנעלמת בלי להגיד שלום, אמר לי אם ‘תראי את הפושר שלי תגידי לו שהוא הפסיד, רציתי להכניס אותו לביזנס באירופה, אבל הפקקטה ביטניק הזה אכל, שתה, הסניף, הימר וברח בלי לשלם את הפאקינג וויסקי שהוא שתה בבר של המלון".
 

היה חודש מעניין, אוקטובר 1974.