איזה כיף לי ולאשתי, התמזל מזלנו ושנינו נולדנו בטבריה, כך שזה לא מצריך מאתנו לחלק את הביקורים מהמרכז לצפון בסופש"ים. אני מניח שהעובדה שגדלנו שם חסכה לנו מלאנתלפים ריבים והמתנות ארוכות לקוסקוס של תקווה ולעלי הגפן הממולאים באורז של אבא שמשון. אז אם חשבנו שהוויכוחים נחסכו לפני הנסיעות, גילנו שהמשבר האמיתי מתרחש בנסיעות עצמן והוא: הקרב על הפלייליסט.
המלחמה על כבל ה-AUX גבתה מאתנו ברוגזים קשוחים, הטיות ראש דווקאיות ואפילו הפרדת כוחות של הרכבת אוזניות. והקטע המוזר הוא שאנחנו לא ממש קוטביים בטעם. דעותינו חלוקות לגבי ז'אנרים כאלה ואחרים, אבל משהו בנוף המתחלף של הנסיעה דורש ממך מוד ספציפי. אז אחרי חמש או שש נסיעות הגענו לפשרה, שעם הזמן הפכה להיות ממש כיפית. סיכמנו שאנחנו מחלקים את המוזיקה לתורות: שיר היא – שיר אני. גם אם היא נאלצת לחרוק שיניים בזמן שאני מקשיב לקונצרט של עבד אל-חלים חאפז, או במקרה ההפוך כשאני מתכווץ למשמע קולו החסידי של אברהם פריד (אבל במתכווץ בכוונה, כי בתכלס אני מחבב אותו ואני עושה עצמי סובל בשביל להראות התנגדות לשם ההתנגדות בלבד).
באחת מהנסיעות, רגע לפני הצומת שבה נחה הסירה שעליה כתוב "טבריה" ואחרי שרוקנו את ארסנל השירים שהיה לנו להציע, נכנסנו לגארבג' טיים של ההשמעות. זה בדרך כלל השלב שבו אנחנו מתפרעים ומשמיעים שיר בשביל הסתלבט, משהו מקפיץ שיכניס אותנו לאווירה של העיר, נטול פאתוס או ערך מוסף. אז החלטתי שאני מאכיל בכפית את הכניסה לטבריה עם "אין כמו בבית" של משה פרץ, ככה, בשביל הג'עג'וע. השיר החל להתנגן, צליל החלילים זחל החוצה מתוך הרמקולים הקדמיים, ופרץ נכנס עם סיפור על הנסיעה שלו הביתה, הבישולים של אמא, הזמנים הישנים ועל אחותו שרוקדת. ובמקום לשיר איתו בחאפלה, התחילו אצלי הדמעות לזלוג, במן קתרזיס נוגה לצד מנורות הכביש המתחלפות.
גם אני וגם אשתי נאלמנו. לא הזזתי את הראש מילימטר ימינה, לא היו כפיים ולא השתגענו בטכסיות האופיינית לירידות של הכנרת. הזמיר השכונדי הזה חנק את ראבי. תוך כדי ההשתנקות והעלמת הראיות לזליגה, שאלתי את ציניקנית שלצדי אם זה שעשע או הרגיז אותה? היא השיבה בשלילה, ואף הצליחה לזהות על הלחי שלי שארית דמעה והוסיפה " כששמת את השיר, חשבתי לעצמי באיזו סיטואציה אוכל להקשיב לו באמת, ולשמוח ממנו? רק נפילה בשבי הייתה גורמת לזה לקרות".
מעולם לא הקשבתי לו באמת. ובכלל, השירים של משה פרץ תמיד שובצו אצלי בעמודת "ההתכחשות" אי שם בסוף טבלת ה- "מה טוב וצריך לשמוע". דווקא הוא, בן גילי, טברייני, מהשכונה שלי, המתלמד מהמספרה של אלון "קסדה" (במלעיל), זה שהניח עליי את הגלימה השחורה, ביום שקיבלתי את האומץ בכיתה ח' להחליף את הפאות הקטנות מתחת לכיפה בבלורית ומספר אפס בצדדים. זה הפתיע אותי כל כך שבכיתי עד שזה גרם לי לערוך "פריבייסלי" קצרצר בראש. זכרתי את היום שהוא התפרסם, זה לא היה יותר מ- "תגיד, זה לא ההוא שגר בכביש החד סטירי ליד נאבי של הקסטות? וואלה כל הכבוד לו, ממתי נהיה זמר המניאק?" - ככה זה עובד באינדיאנה סיטי כפרה עלינו, קודם כל מופתעים, אחר כך, אולי, ואם יתחשק – נפרגן ונקנח בקללת חיבה איכותית. ההפתעה הזו שמישהו מהעיר מתפרסם, וזה לא משנה באיזה תחום, מצליחה להפליא כל פעם מחדש בלווי חשדנות קנאית.
אבל לא בקנאות עסקינן, ויכול להיות שאני משליך לכאן זיכרונות לא מדויקים, יש מצב שבכלל סימסתי לקליפ הראשון שלו בפרובינציאליות הדוקה, בתכנית ראש בראש שבערוץ 24. הכל בגלל איך שהתייחסתי לשירים שלו בתקופה המאוחרת יותר, תקופה שהגיעה אחרי הצבא, הטיולים בעולם והרצון לגלות שדות רחוקים. ברגע אחד התנתקתי מכל מה שהכרתי עד אז ובזתי לו. סלדתי משירי הדיכאון, המאוולים בעיראקית של סבתא סמרה והקסטות בטורקית של איברהים טטליסס ופרדי טייפור , שפינו את מקום לכבוד דילן ויאנג. עברתי טרנספורמציה מואצת מלבנטיני עם פאן בשיער, לרסטפארי שמחפש להשלים פערים ברוק הקלאסי ולגמוע מהאינדי החדש שבשוק. לא היה לי זמן, אפילו רגע אחד, להסתכל אחורה. איפה אני ואיפה ליאור נרקיס מהימים שהיה מדרבק בסרטים של ימין מסיקה.
ההבחנה הלקויה שלי דאז, הגיעה מהטוטאליות הדיכוטומית שדי מאפיינת את החברה שלנו. לא ידעתי למשל שישנה קלאסיקה מזרחית לצד קלאסיקה מערבית, ושלרבעי הטון בפסנתר יש את המקום שלהם, ושיש קונצרטים שלמים שמוכתבים על-פיהם, שיש פופ מזרחי, מיינסטרים מזרחי, אינדי מזרחי וכל הגדרה אחרת שישנה במוזיקה המערבית – קיימת גם במזרחית. אבל כאמור, הן השוליים והן הגמוניית המיינסטרים דחקו אותה הצידה, יחד, כולה, באריזה אחת עם חותמת אפוסטיל שחורה.
עם הזמן זה חזר אליי, חלק מהמסעות החוצה סיפקו גם את הרפלקסיות לחזור פנימה. להבין שלא סתם אהבתי את השירים של אז. לדעת שיש להם ערך בדיוק כמו לכל שיר חדש שלמדתי. וכל יום אני מגלה אותם מחדש, יחד עם המטען שרכשתי. הצלחתי לגלות ששיר לא תלוי במבצע, במנגינה או במילותיו, אלא רק בחוויה הפרטית שלי ממנו. בתקופה של טרנדים, אופנות, סגנונות, שוליים, היפסטריזם, מיינסטריזם, אקלקטיציזם וחיפוש אחר המיוחדות הבלתי מושגת, הכל מתערבב עם הכל, השיט הופך ללהיט, המודרים נקלטים בחיק המוזרים, ואני יכול לשמוע סוף סוף מה שבא לי. הבכי באוטו היה בהחלט קצה התובנה ויכולתי להבין תוך חמש דקות למה דווקא משה פרץ חתם אותה.
תֵּיאַטְרוֹן הָקַסֶטוֹת/ יוסי יוסף
אֵין לִי עוֹד בּוּבּוֹת
וְטֶייפּ דָאבֶּל קָאסֶט
לִסְחוֹט מִמְּךָ דְּמָעוֹת
מִרְצָפוֹת עָמִידָר חוּמוֹת
מִכֹּל פִּינוֹת וּמְאָרְבָּע כַּנְפוֹת
גַּם אִם אֶצְטָרֵך לְהִתְעַטֵּף בְּדִגְלֵך
פְּתִיל תְּכֵלֶת
וְהָיִית לִי לְצִיצִית
שָיַירָה אֲרוּכָה וְחוּפָּת מַשָּׂא
תָּחַזִיקִי גַּם אָתְּ.
לֹא שׁוֹאָלִים שֶׁאֱלוֹת
עוֹד רֶגַע וְיֶתֵּדוֹת הָעֵץ
קוֹרְסוֹת
וְשוּלֶי הָפַּרוֹכֶת יֶלָטְפוּ אֶת אַפֵּך
תָּחַזִיקִי
אָת לְבַד
פְּקָעוֹת בָּצָל עַל עֶיְנָייך
"יוֹמָא רָאסִי" עַל שְׂפָתַייך
אִם לֹא בָּכִית
חָכִּי חָכִּי
עוֹד רֶגַע אֶלְחָץ פְּלֶיי