מכל הדברים שהשאיר אחריו מאיר דגן, אני רוצה לחזור לעניין אחד שהניח על השולחן ולא מומש: "תוכנית האי". רעיון אחד ששיקף חשיבה יצירתית שמתמקדת בסיכול ובמניעה ולא בתגובה וכיבוי שריפות. זו הייתה משימה שולית, לא העניין המרכזי, אבל דווקא דרך התוכנית הזאת אפשר אולי לטפל בבעיה כרונית רגע לפני ההתפרצות.
מאיר דגן היה שם שהפך לאגדה הרבה לפני שמונה להיות ראש המוסד. הוא היה שם נרדף ליצירתיות, אכזריות ונחישות במלחמה בטרור בתקופת האינתיפאדה, אז שימש כיועץ מיוחד לרמטכ"ל. לא אחת נלחשו שמועות על הדרך הלא קונבנציונלית שבה פעל בגזרה הלבנונית. דגן היה איש מיוחד שחשב בדרך שונה ומאתגרת על המציאות המשתנה. זו הסיבה לכך שב־2001 אריאל שרון מינה אותו לראש מטה יום הבחירות בליכוד ואחר כך לא היסס גם מול ביקורת צפויה למנות אותו לראש המוסד, שעליו אמר אחר כך בציניות שרונית אופיינית "הטקטיקה של דגן היא לחסל מחבלים והאסטרטגיה שלו היא להרוג עוד מחבלים".
הוא היה ממונה על ההתמודדות עם תוכנית הגרעין של איראן, ולמוסד בתקופתו יוחסו מערכות מורכבות ומבצעים מיוחדים שהובילו לבלימה חלקית של תוכנית הגרעין ואפשרו את השהות המדינית והמרחב לייצר לחץ, ליזום מהלכים ולהוביל את משטר הסנקציות. אולמרט אהב אותו אהבת נפש, ברק העריך אותו מאוד, נתניהו עבד איתו לא רע עד שהחלו עימותים סביב הרעיון של פעולה ישראלית עצמאית באיראן ובנושא הפלסטיני.
אף על פי שלא הייתה לכך השפעה פוליטית, דגן הפך לאחד המנגחים היותר מזיקים לנתניהו. כשסיים את הקדנציה הוא התנדב, בהזמנת שר התחבורה ישראל כץ, להיות יושב ראש רשות הנמלים. עוד כשהיה במוסד דיבר איתו כץ על הרעיון להקים אי מול עזה. דגן אהב את "תוכנית האי" ובתפקיד החדש פיתח אותה.
המטרה הייתה לבנות תמריץ עם שולי ביטחון שיענה על הטענה הכי קשה והכי בוטה של תושבי עזה כלפי ישראל: שאין להם מוצא לעולם. הרעיון היה לבנות אי מלאכותי מול חופי עזה - באותה הטכנולוגיה שבה השתמשו בבניית איי הפנינה בקטאר או בבניית איים בהולנד - ועליו להקים נמל ימי, נמל תעופה ומתחם תיירות. כך רצועת היבשה הצרה תהפוך לרצועה של הרצועה. "הסטריפ מייד אין גזה". והיא תיתן מענה לטענות הבינלאומיות נגד ישראל.
על פי התכנון כביש רחב אחד יחבר את הרצועה הימית לרצועת עזה. הכביש הזה יאפשר את התנועה לשני הנמלים, כולל פס רכבת, ובתחילתו ימוקם מחסום ומנגנון פיקוח. כלומר אצבע על הגרון, פקק בקבוק שיאפשר ניטור, בדיקה ופיקוח למניעת הברחת אמצעי לחימה לרצועה. הפיקוח יכול להיעשות על ידי ישראל, במקרה של הבנות מראש או על ידי כוח נאט"ו בפיקוח ובהנחיה ישראלית מרחוק.
בניית הנמל תארך עשר שנים בערך, ואפשר יהיה להקים ברצועה גם תחנת כוח, מרינה, מתקן להתפלת מי ים ובתי מלון עם נוף מרהיב. הרעיון די פשוט: מצד אחד, תמריץ. עזה נפתחת לעולם תחת מגבלות ופיקוח, ו(כמעט) כל אחד יכול לצאת ולבוא. מצד שני, איום. הכל תלוי על חוט דק אחד, והיכולת לנתק את עזה היא עניין של שנייה אחת. טיל ממסוק או פשיטה מוגבלת של השייטת על הכביש המחבר, וזהו. זו תוספת משמעותית לבנק המטרות של צה"ל ומסר לתושבי הרצועה: רווחתכם ואיכות חייכם תלויות בחמאס. ירצו - יירו, לא ירצו - לא יירו. תרצו - יהיו כאן חיים נורמליים, לא תרצו - תנותקו מהעולם ותחיו בשג'אעייה.
# # #
ישראל כץ מנסה לקדם את ההצעה כבר יותר מחמש שנים. דגן, כאמור, התגייס לעניין והיה חתום על ההמלצה הביטחונית. אי מימושה משתלב בביקורת העיקרית של ראש המוסד לשעבר על בנימין נתניהו, שלא עושה דבר בעניין הפלסטינים. "תוכנית האי" הייתה הזדמנות ליזום, להוביל וליצור חלופה.
לאחרונה פורסם בעיתון "הארץ" שבכירי צה"ל תומכים באופן כמעט גורף בתוכנית, אלא ששר הביטחון משה יעלון מתנגד. הוא טוען שזאת פנטזיה מנותקת מהמציאות ומיותרת. הוא חושב שמה שישראל עושה בשקט ובאמצעות המעברים והמשאיות מספיק בהחלט, וכי אין שום היגיון במתן מחוות ומנופי לחץ לארגון טרור השולט ברצועה. יש לציין שלמרות התנגדות יעלון, המדיניות שלו ושל נתניהו בצוק איתן הייתה לשמר את שלטון חמאס ברצועה ולא "למגר", "לרסק" ושאר ביטויים מפוצצים שדרשו אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. החשש של יעלון היה שהמיגור והכיבוש יובילו לתפיסת השטח על ידי דאע"ש, הסלפים או סתם כנופיות שיגררו את ישראל לשהות ארוכה ומדממת ברצועה.
הנמל של כץ ודגן היה אמור לעשות את מה שישראל הייתה אמורה לעשות ברמה האסטרטגית: להשלים את ההתנתקות מעזה. ליצור חלופה לתלות העזתית בישראל, להקים ישות מדינית שיכולה לעמוד על רגליה תוך שישראל נותנת לה סיוע מבחוץ ומאיימת לקטוע את הרגל במקרה של טרור. הנמל של דגן הוא רק דוגמה אחת לכיוון שישראל חייבת ללכת בו מול עזה.
בשבועות האחרונים תושבי הדרום והיישובים בנגב המערבי המקיפים את הרצועה מדברים על הסיבוב הבא, על מלחמה אפשרית בקיץ, על המנהרות שנחפרות. אולי אלו רק דיבורי סוף החורף, אולי אלה חששות, ואולי הם כרגיל צודקים.
ישראל חייבת להעמיד אלטרנטיבה אזרחית, ערוץ לאוכלוסייה בעזה, שתאותת שכדאי להם להימנע מעוד מערכה. לצד המקל חייב להיות גם גזר, לצד האיום חייב להיות גם תמריץ. זה קו החשיבה של סוכני מודיעין וזה הראש של המוסד: לתמרן ולפתות, ליצור איום וגם מחויבות. את הרוח הזאת ישראל חייבת לאמץ. בעזה קודם כל ובכלל בטיפול באיומים באזור.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2 [email protected]