1. מאיר דגן
מאיר דגן, שהלך ביום חמישי לעולמו, הקדיש את רוב שנותיו לביטחונה של המדינה. הוא נלחם כמפקד בששת הימים וביום הכיפורים ובשלום הגליל, נפצע כשעלה על מוקש, נאבק בטרור, קיבל את עיטור העוז, עמד בראש המוסד, אבל אם לשפוט לפי ההספדים התקשורתיים שנישאו אתמול עם היוודע דבר מותו, התקשורת הישראלית תזכור אותו למרבה הצער בעיקר בגלל מה שעשה בשנים האחרונות. העמידה מול בנימין נתניהו. מניעת המתקפה באיראן. הנאום על "משבר המנהיגות" שיש אצלנו. אין דרך להוכיח את זה, אבל נדמה לי שזה לא יהיה מופרך להעריך שאלמלא יצא בפומבי ובבוטות נגד נתניהו, ספק רב אם היה זוכה לפרידה תקשורתית מרשימה כל כך.
אתרי החדשות המרכזיים העלו רגע אחרי פטירתו קישורים לנאום שלו בכיכר ולטקסטים שלו נגד ראש הממשלה. פרשנים עלו לשידור בזה אחר זה ושיבחו אותו כמי ש"שם את הרגל על הברקס" והציל אותנו מפני ההנהגה חסרת האחריות שלנו. "ראיתי אותו מישיר מבט לדרג המדיני ואומר את עמדותיו ללא מורא", אמרה עליו ציפי לבני במשפט שאני מעריך שלא ייאמר על בוגי יעלון, בהקשר של ההתנתקות, גם אחרי 120 שנה.
יחס התקשורת אל מאיר דגן, כפי שכבר סקרתי כאן פעם, שווה עבודה אקדמית מעמיקה. פעם היא בזה לו, פעם שרקה לו בהערצה, בדרך כלל זה היה קשור באישים שבהם תמך או שנגדם יצא או באמירות הפוליטיות שלו, יותר מאשר בביצועים המרשימים שלו בשדה הקרב, וכאלה לא חסרו. כשהיה האיש של אריאל שרון, שרון ה"רע" של טרום ההתנתקות, היה מושא ללעג. עיתונאים קרעו אותו לגזרים. מומחים לכל נושא האשימו אותו בחוסר יושר ובחוסר מקצועיות. אם דגן היה מאמין לעשירית ממה שכתבו עליו אז, היה לבטח הולך לביתו, עוזב את כל ענייני הביטחון ומתמקד בציור.
הפרישה שלו והביקורת שהחל לשגר נגד נתניהו העלתה אותו אל על. כל מילה שלו צוטטה ביראת כבוד, כל הערכה שלו נתקבלה כאמת מוחלטת.
הנה המלצה לא שגרתית. עזבו רגע את הטור הזה שאתם קוראים עכשיו, שימו סימנייה כדי שתזכרו לאן בדיוק לחזור, ודלגו להספדים המרגשים שמציעים לכם עיתוני השבת ואתרי האינטרנט כולם. כשתסיימו, שובו לכאן כדי שניזכר יחד מה אמרו לפני שנים כל המספידים והמהללים אותו היום, כשדגן היה במקום אחר.
חזרתם? בואו נמשיך. היום, כאמור, כולם משבחים את החלטותיו ועמדותיו של דגן בעניין האיראני, אבל היו ימים שבהם אותם פרשנים בדיוק הסבירו עליו שבכל מה שקשור לאיראנים האיש פשוט לא מבין כלום. "דגן יודע להרוג, לא לחשוב", כתב עליו אחד מעמיתי ב"מעריב". כשהוא ניהל מול האמריקאים את המגעים בעניין הגרעין, צוטטו בכירים במערכת הביטחון כאומרים על דגן שהוא "האיש הנכון במקום הלא נכון". כתבו עליו שהוא "אובססיבי". ייחסו לו את כל הכישלונות. אמרו עליו שהוא "מחרחר מלחמה עם דמשק".
עיתונאים שעוסקים בתחום המדיני הציגו אותו כשקרן, שלא לומר מושחת. כשהכותרות בישרו שהוא סבור שמו"מ עם הסורים הוא מהלך מוטעה, האשימו אותו שהוא נגוע בניגוד עניינים, רק משום שפעם, בעבר, היה חבר בוועד מתיישבי הגולן. עוד קודם לכן, כשאריאל שרון מינה אותו, הסבירו לנו ששרון כלל לא מעריך אותו ושבחר בו "כמי שכפאו שד".
בעיתון "הארץ" בישרו לנו, שנתיים אחרי שדגן נכנס לתפקיד, שהוא מאכזב, שהציפיות שתלו בו לא מתממשות, שהמינויים שלו מזעזעים את המערכת, שהשינויים המבניים שלו לא מסייעים לתפוקה המבצעית של הארגון, ושהתרומה המחקרית שלהם לא שווה כלום. בכירים במוסד, כך דווח, "חשים תסכול". יודעי דבר, למדנו, קובעים שכל הצעדים שהוא נקט אותם במוסד "נכשלו". עיתוני התקופה ידעו לספר אז שדגן הביא איתו למוסד "יחסי עבודה עכורים", שהוא "מוריד את המורל" אצל האנשים בארגון, ובכלל ש"המוסד בהידרדרות".
מי שהוביל את הביקורת הקטלנית על דגן היה "ידיעות אחרונות", שלא נתן לו רגע של מנוחה. פעם אחר פעם נמרחו כותרות גדולות על "שרשרת המבוכות של דגן", על כך ש"מהכוונות הטובות שלו לא נותר כמעט כלום", על זה ש"דגן גידל בלגן", על "התקוות שנכזבו", ועל "מינויים שמתבצעים משיקולים לא ענייניים". כשראש המוסד התעמת עם אגף המודיעין בצה"ל, הסביר אחד המומחים שמדובר במשהו שהוא תולדה של טראומת נעורים שנותרה לו מהימים שבהם נשר ממסלול ההכשרה של סיירת מטכ"ל, ששייכת לחיל המודיעין.
אין צרה על הגלובוס שלא הודבקה לו. "ידיעות" סיפר שהמוסד תחת פיקודו נמצא בצניחה, שהוא אחראי לנפילה המודיעינית בעיראק, לכישלון בחיזוי העמדה הלובית בעניין האטום, לטיפול הלא מוצלח בעניין הפלסטיני, לאי איתורו של חסן נסראללה, ולמחסור כולל במידע על חיזבאללה.
בכירים שפרשו מהמוסד והתראיינו לאחת מתוכניות הטלוויזיה ניתחו את המצב ופסקו שהבעיה היא ש"אין היום בצמרת המוסד מבוגר אחראי".
מי שקורא את כל הטקסטים האלה לא מבין איך לא קמה ועדת חקירה ממלכתית שתקרא להדיח את דגן בעיצומה של כהונתו, ולהעמיד לדין את מי שההין להעמיד חדל אישים שכזה בראש מערכת חשובה כל כך.
כשדגן פרש מראשות המוסד והחל לדבר נגד נתניהו, הוא עבר מה שעברו כמה מקודמיו שצעדו במסלול הזה וקנה לעצמו כרטיס מועדון בפינת הליטוף של העיתונות. יובהר כאן, שאין בדברים בדל טענה או רמיזה לפיה דגן פעל כדי לשפר את יחסי הציבור של עצמו. אני מניח שהוא אמר את מה שבאמת חשב. הסיפור הוא בכלל לא עליו. הסיפור הוא עלינו. הסיפור הזה מספר את קו פרשת המים שקובע את היחס שלנו לכל פרשה שמונחת על סדר יומנו. טובה לנתניהו? אנחנו נגדה. רעה לו? אנחנו בעדה. הסיפור הזה מתאר כיצד החלטה אחת של אדם לעבור לצד שמול נתניהו יכולה למחוק קלסרים שנכתבו עליו קודם לכן, לנקות את עברו, למרק את חטאיו ולהפוך אותו לטוב מכולם, לחכם מכולם, לאמיץ מכולם.
די בדברים שאנחנו יודעים על פועלו של דגן כדי להכיר לו תודה על היותו גיבור ישראל. בלי קשר לשאלה אם צדק או לא בדברים שאמר בשנים האחרונות, החלטה שכל אחד ימשיך לראות בעיניים הפוליטיות שלו, מי שבוחר לזכור אותו רק או בעיקר בהקשרים האלה, מקטין אותו ופוגע בזכרו. מגיע לו יותר.
2. כמה שאלות לאילנה דיין ול"באים לבנקאים"
לפני כמה ימים נכנסו כמה פעילים של "באים לבנקאים", בצעד מחאתי, להרצאה של אילנה דיין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. הפעילים התיישבו בין הסטודנטים ובשלב מסוים החלו להקשות על דיין בעניין התחקיר שלה על אודות עזרא נאווי, כשהם מנציחים את האירוע במצלמותיהם.
"המטרה", הסבירו אחר כך בדף הפייסבוק שלהם, "לשאול אותה כמה שאלות קשות על אחריות עיתונאית, אתיקה עיתונאית ואיכות השינה בלילה בעקבות תחקיר ששודר אצלה בתוכנית על ארגוני זכויות האדם בדרום הר חברון. 20 דקות של שיעור הפכו לשיח מתגונן למדי, אבל לזכותה ייאמר שגם מתמודד ומכיל את הסיטואציה ומשיב חלקית". כמה הערות על הפרשה הזאת.
# אם מדובר באירוע חד־פעמי ולא בהטרדה קבועה ובלתי פוסקת, הרי שמדובר במחאה סבירה ואפילו חיננית. ואחרי שאמרתי את זה, מי שצפה שלשום בתוכנית "הצינור" בערוץ 10 קיבל את הסיפור הזה כשהוא הפוך על ראשו. "הם שאלו שאלות שהן באמת ענייניות על התחקיר הזה", הסבירה הכתבת, "והסטודנטים שנכחו בשיעור התנפלו עליהם ויצרו את כל הבלגן". הבנתם? חמישה פעילים נכנסים לכיתה שהם לא קשורים אליה בפקולטה למשפטים, מפריעים למהלך התקין של השיעור במשך 20 דקות, ואחרי שהם נדרשים לצאת משם על ידי הסטודנטים, האחרונים מוצאים את עצמם בערוץ 10 כמי שאשמים ביצירת הבלגן.
# חבורת "באים לבנקאים" מגדירה את עצמה כ"יוזמה שהוקמה במטרה ליצור בעיה למערכת הבנקאית". “המערכת הבנקאית", מסביר האתר שלהם, "פועלת כחלק ממערכת שליטה ודיכוי של רוב יושבי הארץ בידי מיעוט. יש לה פנים ושמות. יש בה מקבלי החלטות. הם גם פועלים נגד בני משפחותינו והסובבים אותנו. עתה אנחנו נפעל נגדם, נגד בני משפחותיהם ונגד הסובבים אותם".
עכשיו תשאלו מה לחבורה שהוקמה כדי להילחם במערכת הבנקאית ולמחאה נגד אילנה דיין, שלמיטב זיכרוני איננה בנקאית, בעקבות כתבה שלה בעניין של בצלם ותעאיוש? שאלה מצוינת. מי שעוקב אחרי הרדיקלים שבין פעילי המחאות החברתיות והכלכליות יודע שרבים מהם קשורים גם לארגוני שמאל קיצוני שפועלים נגד צה"ל והמתנחלים ובעד הפלסטינים. לפעמים נוח להם לטשטש את הקשר הזה, השבוע הוא בלט מאוד לעין.
# כאמור, חוץ מהפרעה של 20 דקות לשיעור וחלוקת פלאיירים בכיתה, לא קרה שום אסון מהמחאה הזאת. ובכל זאת, במסגרת פינתנו "מה היה קורה אילו", נסו לחשוב מה היה מתרחש באוניברסיטה אם אחרי תחקיר של רביב דרוקר על מכירת קרקעות ביהודה ושומרון, היו נכנסים להרצאה שלו בנצי גופשטיין וחבריו בארגון להב"ה, תופסים את השיעור ל־20 דקות, מתווכחים עם המרצה ומחלקים פלאיירים לסטודנטים. הערכה אישית שלי: זה היה נגמר בניידת משטרה ובעיסוק תקשורתי אינטנסיבי בסוגיית ההתקפות על עיתונאים.
# במשימה אחת הצליחו אנשי "באים לבנקאים". הם הוציאו מאילנה דיין הצהרה ("קיבלנו וידוי", כפי שסיכמו בתום האירוע) שלפיה ארגוני השמאל מקבוצת עזרא נאווי עושים עבודת קודש בדרום הר חברון, ושהיא עצמה הייתה צריכה לציין את זה באופן ברור יותר בכתבה שלה. "אפשר לומר שצריך היה יותר לתת דגש למה שארגוני זכויות אדם עושים, למען בעיקר הפלסטינים בדרום הר חברון, שזה מה שעזרא נאווי הקדיש לו את חייו", אמרה.
אילנה דיין, כך לפחות אפשר היה להתרשם כבר לפני חודשיים מצפייה בכתבה ההיא על נאווי, ניגשה לפרויקט הזה בחשש גדול. עוד בטרם ראינו על המסך פריים אחד, דיין כבר חשה צורך להקדים ש"אין לנו כוונה להצטרף למסע ההכפשה" נגד ארגוני השמאל. אחר כך הרגיעה ש"ברור לנו שיש בארגוני השמאל אנשים שפועלים מתוך דאגה כנה לפלסטינים שחיים בתנאים לא תנאים", וגם התנצלה כשהיא מתארת כיצד כל מי שראה את החומרים על נאווי הבין ש"חייבים לפרסם את זה".
נאווי, הרבה לפני פרסום הכתבה ב"עובדה", היה מוכר בדרום הר חברון כעושה צרות על בסיס קבוע. באזור יודעים לספר על לא מעט פרובוקציות שהוא חתום עליהן בסמוך ליישובים, בניסיון לגרור אותם להגיב. בגיליון ההרשעות המגוון שלו אפשר למצוא שימוש בלתי חוקי בנשק, גידול והחזקת סמים, כניסה לשטח סגור, איומים, הסעת שב"חים, תקיפת שוטרים וגם בעילת קטין בן 15, כשהוא עצמו היה בן 41. מסמך שנחשף בבית המשפט באחד ההליכים גילה שהוא שיתף פעולה עם איש חמאס בפעילות מול אחת ההתנחלויות. דוח של חטיבת יהודה משנת 2010 הגדיר אותו כ"דמות אשר עיקר עיסוקה הוא להתסיס את האזור".
ואז באה הכתבה של עמרי אסנהיים ב"עובדה", ולימדה אותנו שכל מה שידענו עליו זה פסיק קטן באישיותו. שהאיש מסגיר למנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית את מי שמוכנים למכור קרקעות ליהודים. שברור לו שהסוחר שהוא מסגיר יוצא להורג. שהוא מתגאה שנהג כך בעבר, בכמה מקרים נוספים. שהוא יודע שהייתה לו יד במותו של לפחות פלסטיני אחד.
אני מעריך את העשייה העיתונאית ארוכת השנים של אילנה דיין. דווקא מהמקום הזה, אני לא מאמין שהיא מאמינה שהיא הייתה צריכה להקדים כמה מילים טובות על נאווי, לפני שהיא מספרת לנו על התנהגותו המזעזעת ומעשיו הבלתי אנושיים. עם הרזומה המרשים של נאווי, אני לא יודע אילו מילים טובות צריך או אפשר להגיד עליו.
אבל גם אם יש לדיין מילים טובות, נאווי כפי שהוצג אצלה בתוכנית לא ראוי לכאלה. מאז פרסום הכתבה ההיא מקננת בי התחושה שהיא הותירה בדיין טראומה קשה. אני מקווה מאוד שהדברים שהשמיעה השבוע הם לא פרי הטראומה הזאת.