כל מי שקידום יחסי יהודים־ערבים בישראל חשוב בעיניו, כל מי שמעוניין לייצר תקווה לערבים החיים בישראל לשוויון ולשותפות להם ולדור הבא, כל מי שסבור כי פיתוח בסיס אזרחי משותף לשתי החברות החיות בישראל חיוני לעתיד המדינה – אינו יכול לעבור לסדר היום על ההתבטאויות האחרונות של חד"ש ובל"ד היוצאות נגד מדינות המפרץ, ובראשן ערב הסעודית, על הגדרת חיזבאללה כארגון טרור.
קשה להפריז בהשלכות החמורות של העמדה שהציגו שתי מפלגות אלה, המגבות את הארגון שמעמיד עצמו מזה שנים ארוכות בחזית השנאה נגד המדינה, תוך הצטיידות מתמשכת באמצעים מתקדמים המכוונים בעיקר כלפי האוכלוסייה האזרחית, ושמבטא בבירור ובעקביות את רצונו בהשמדתה. טרם יבשה הדיו על הצהרתו האחרונה של חסן נסראללה על כוונתו לפגוע במכל האמוניה במפרץ חיפה, שאותו כינה “הפצצה הגרעינית שלי", פצצה המאיימת על עשרות אלפי אזרחים בחיפה ובסביבתה.
המכשול המרכזי בדרך לתיקון אמיתי של היחסים בין יהודים לערבים בישראל הוא החשש בקרב הציבור היהודי מחוסר הנאמנות של הערבים בישראל. אמפירית, מדובר בחשש מופרך, מכיוון שלמעט חריגים ומעטים, מידת המעורבות של ערבים בישראל בטרור היא נמוכה ביותר לאורך עשרות שנים. ואולם העניין אינו מתמצה בסטטיסטיקות אלא בעיקר במצב תודעתי ותפיסתי. החשש מפני התגברות תופעות טרור בהשראת דאע"ש ומפני זליגה של הייאוש והאלימות בשטחים לתוך החברה הערבית בישראל הוא נחלת חוגים רחבים בישראל. מכאן שהמאמץ המרכזי בדרך לשיתוף ושוויון הוא שינוי התפיסה והתודעה בקרב אותם חלקים בציבור היהודי הרואים בערבים “גיס חמישי" פוטנציאלי, שכן לא ניתן יהיה לשכנע את הציבור היהודי בנחיצות המהלך לשילוב האזרחים הערבים בתהליכי קבלת ההחלטות במדינה, כחלק מתהליך השיתוף החיוני לחברה הישראלית כולה, בלי להתגבר על חסם משמעותי זה.
הודעת חד"ש ובל"ד העומדת לצד חיזבאללה היא קודם כל עמדה חסרת אחריות כשלעצמה באשר היא תומכת באחד מאויביה המושבעים של המדינה, גם אם מטרתה העיקרית הייתה עיסוק בגיאופוליטיקה של המזרח תיכון, ולא תמיכה ישירה בחיזבאללה. מעבר לכך, זו עמדה הרסנית המחבלת ישירות במאמצים, הנעשים בתנאים קשים ממילא, לקידום שוויון ושיתוף בין החברות היהודית והערבית בישראל, ומשרתת באופן ישיר את אותם הגורמים המבקשים לצמצם בערכים הדמוקרטיים לטובת יהודיות המדינה.
קרן אור משמעותית מתגלה בסקרים שפורסמו, המראים שרוב הציבור הערבי בישראל מסתייג מהודעה זו. ואכן, אין לשכוח כי קידום יחסי ערבים־יהודים בישראל הוא צורך לאומי, המשותף לשתי החברות, היהודית והערבית, החיות כאן. גם כעת חובה לחזור ולשנן לעצמנו כי אינטרס זה חייב להיות חזק יותר מהצהרות הפוליטיקאים המחבלות בכך, בין שהם יהודים ובין שהם ערבים.
הכותבים הם מנהלים משותפים של התוכנית ליחסי יהודים־ערבים במכון הישראלי לדמוקרטיה