"הייתי תלמיד בעייתי, לא הלכתי לבית הספר", "קיבלתי ציונים נמוכים והעדפתי ללכת לים", "מה שהציל לי את החיים היה הבישול" – לאחרונה שמענו את המשפטים הללו מפיהם של כמה ממשתתפי העונה החדשה של התוכנית "משחקי השף". כשנחשפים לסיפוריהם האישיים, אי אפשר שלא להתקומם נגד אוזלת ידה של מערכת החינוך, שלא משכילה להשאיר תלמידים מוכשרים כאלה במסגרת.
תלמידים אלה התברכו בסגולות מיוחדות, גם אם לאו דווקא באלה המקנות להם אפשרות לעמוד במבחנים של 5 יחידות לימוד במתמטיקה או אנגלית. קשה היה שלא להתרשם מהכישרונות הבלתי רגילים החבויים בהם ומסיפוריהם המטלטלים – זה של דני יושע שנשר מהלימודים בגיל 17 כי העדיף את הים, והיום משמש כשף במסעדת "יושידה"; או זה של עידו כץ בן ה־19 שעובד היום במסעדת "רוקח 73" הנחשבת, שסיפר שהיה תלמיד בעייתי, הושעה מהלימודים ועבר מבית ספר לבית ספר, עד שנתפס בקסמו של הבישול המולקולרי; זה של סלאח כורדי מיפו, שכנער נכנס לדיכאון לאחר מות אמו, ומשם הדרך לסמים ולכלא הייתה מהירה. לא מערכת החינוך היא שהצילה אותו, אלא דווקא התשוקה שלו לבישול, שבו עסק בזמן שהייתו בכלא.
סיפורים כאלה מעידים יותר מכל על כישלון מערכת החינוך, שממנה נפלטים תלמידים שהיא אינה משכילה לשלב בה. הסיפורים שמגיעים למרקע הם של אלו שהצליחו למצוא אלטרנטיבה ולייצר לעצמם עתיד, אך מה על כל התלמידים שנפלטים בכל שנה ממערכת החינוך, או שמסיימים אותה ללא תעודת בגרות, ולא ניחנו בכישרון־על שיעלה אותם על מסלול ההצלחה?
מדיניותו ארוכת השנים של משרד החינוך מקדשת את החינוך העיוני, ומתעקשת להשאיר במערכת גם את אלה שהמסלול הזה אינו מתאים להם והיו יכולים לפרוח ולהצליח בחינוך המקצועי־טכנולוגי, אילו במשרד החינוך היו חושפים אותם לאופציה הזו. במקום זאת, משרד החינוך מכוון את התלמידים רק לאופציה אחת – ללמוד במסלול שמוביל לתעודת בגרות מלאה, ולמעשה מתעלם שנה אחר שנה מהתוצאות העגומות שהוא אחראי להן: העובדה שמחצית מהתלמידים אינם מצליחים להוציא תעודת בגרות. ומה עם מי שחשקה נפשו להיות שף מצליח או בעל סטודיו לצילום? או אלה שניחנו בכישרון שלא תמיד עולה בקנה אחד עם אותם מקצועות "עיוניים", אלא מעשיים? מהם מעדיף משרד החינוך להתעלם.
לו הייתה המערכת משכילה לעודד אותם להשתלב בחינוך המקצועי־טכנולוגי, רבים מהם היו יכולים לסיים את התיכון עם חוויית הצלחה, ביטחון עצמי ותוצר אמיתי ביד: מקצועות נדרשים במשק כמו לוגיסטיקה או סאונד, הנלמדים בבית הספר דב הוז בתל אביב ובבתי ספר נוספים, ומקנים יתרון בהשתלבות בשוק העבודה. אך לצערנו, כפי שאנחנו רואים מהסיפורים ב"משחקי השף", רבים מוצאים עצמם מחוץ למערכת, ואלו שכן מצליחים להחזיק מעמד עד להשלמת 12 שנות לימוד, מסיימים עם תחושת תסכול, חוסר ביטחון ביכולותיהם ותעודה שלא מקנה להם כמעט כלום.
על משרד החינוך לחשב מסלול מחדש ולהפסיק להסליל 90% מהתלמידים למסלול העיוני. עליו לעודד תלמידים להגיע לחינוך המקצועי־טכנולוגי, גם כדי להעניק להם אופק של עתיד מקצועי בטוח, וגם כדי להצמיח בוגרים בעלי חוויה של הצלחה ואמונה ביכולותיהם ובכישוריהם. באופן כזה אולי נפתח בעתיד את הטלוויזיה ונראה על המסך בתוכניות כמו "משחקי השף" לא רק מתמודדים שהגיעו להישגים בגלל תכונות כמו חריצות ותשוקה מטורפת, אלא גם כאלה שהוכשרו היטב מבחינה מקצועית במגמות שונות ובבישול בתיכונים המקצועיים, שיכולים להפגין כישורים גבוהים וטובים, ובעיקר גאווה, סיפוק והערכה עצמית גבוהה.
הכותבת היא מנהלת תיכון דב הוז בתל אביב, מרשת דרור בתי חינוך