שאלת המוסריות:שוברים שתיקה, הוא ארגון שלשיטתו בודק מה לא מוסרי בהתנהלות הצבא. כל עוד אין פה חציית קווים של פרסום חומר מסווג וכל עוד הם מעבירים את החומרים שלהם דרך הצנזורה כפי שהם טוענים - זה לגיטימי. מעבר לכך, במצב שנוצר יש בהחלט יש מה לבדוק. עצם הבדיקה, גם היא כבר לא עניין מובן מאליו. מוסדות הבדיקה הרשמיים בישראל הולכים ומתערערים, כמו גם הדמוקרטיה הישראלית כולה. בוואקום שנוצר, נכנסים ארגונים של החברה האזרחית. הם קמים כדי לעשות מה שלכאורה מערכות אחרות אינן עושות.
הדרך הנכונה להתמודד עם התנהלות לא מוסרית לכאורה של הצבא, היא להפנות את הדיווחים לגורמים המוסמכים במערכת החוק שלנו, זאת, מתוך תקווה שהיא לא נחלשה לגמרי ושהיא תפעל. לשתוק – אסור, לדווח – חייבים. אם אכן יוכח שחיילים או מפקדים בשטח סרחו, עליהם להיענש. מצד שני, אם הארגון המדווח מתברר כארגון המסכן את ביטחון המדינה, יש לפעול כנגדו ביד קשה. לא ערוץ 2 ולא שר הביטחון - הם הרשות השופטת. לא הם אלה שיחליטו לגבי ארגון זה או אחר אם הוא מרגל או בוגד, לא הם ישפטו ולא הם שיחרצו דין.
שורש הבעיה שבגללה צומחים ארגונים כמו ארגון שוברים שתיקה, הוא שהפקודות עצמן מתחילות להיות בעייתיות. כשכוחות הביטחון יורים בבת חמש עשרה בזמן שהיא שוכבת על המדרכה - זה מצריך בדיקה. גם אם היה לה ביד סכין רגע קודם וגם אם היא נופפה בו. לא צריך את שוברים שתיקה בשביל להבין את זה. כל אזרח מוסרי, מן הראוי שיהיה שובר שתיקה לגבי התנהלות מסוג זה.
שוברים שתיקה, הם בסך הכל עוד מישהו להסית נגדו. זה מצטרף להסתות רבות אחרות שמסיתים אותנו מן העיקר. העיקר הוא שאנחנו מידרדרים מבחינה מוסרית וערכית. ההסתה נגד ארגון שוברים שתיקה, איננה שונה מההסתה של מירי רגב נגד משכילים, נגד תרבות מערבית ונגד אומנות ביקורתית ושמציבה סימני שאלה, בין היתר, סימני שאלה לגבי ההתנהלות השלטונית והצבאית היום. לשאול שאלות, להטיל ספק - זה חלק מהדמוקרטיה. דעות שונות, עמדות פוליטיות מנוגדות, כיווני חשיבה מגוונים - הם כולם חלק מפלורליזם.
השאיפה של שליט דיקטטור, היא שיהיה לו רוב בעם של בורים, חסרי שמץ של ידע והשכלה, חסרי סקרנות וכאלה שלא יישאלו שאלות או יביעו ספק. כשהרוב הוא כזה, ימשיכו להצביע עבור שליט כוחני, לא הומני ונטול חמלה - שוב ושוב. זה הכיוון פה, והוא לכאורה, מחושב ומתוכנן. ובינתיים אין שום הידברות עם השכנים שלנו שילדיהם יוצאים לדקור בנו, אין ניסיון כלשהו להרגעת הרוחות. אנחנו יושבים לנו על ביצה טובענית הזו שהולכת ושוקעת, כי, כשלא מטפלים בפצע או במחלה - היא מתפשטת, מעמיקה ומסכנת את הגוף כולו.