חצי שנה לפרוץ האלימות: גל הפיגועים הנוכחי אינו ולא היה אינתיפאדה

כותרות וכינויים רבים ניתנו לגל הפיגועים שישראל מתמודדת עמו זה כחצי שנה מאז אוקטובר 2015 - אינתיפאדה שלישית, אינתיפאדת הסכינים, אינתיפאדת הילדים, אינתיפאדת היחידים, אינתיפאדת אל־אקצה, טרור עממי, טרור הסכינאות, פיגועי זאבים בודדים ועוד. עיתונאים, פרשנים וחוקרי טרור מוכנים להישבע כי ההגדרה שלהם היא הקולעת ומשקפת נכונה את התופעה. הגדרת התופעה אינה רק שאלה תיאורטית של טרמינולוגיה. המענים לשאלות - האם עסקינן באינתיפאדה או בגל טרור, האם המפגעים הנם זאבים בודדים ועצמאיים או שמדובר בתופעה מאורגנת, האם הרקע לפיגועים קשור באירועים במסגד אל־אקצה או שהוא פועל יוצא של מחאה עממית עקב ייאוש על רקע מצב כלכלי או לאומי - כל אלה לא רק יסייעו להגדיר נכונה את התופעה, אלא גם יאפשרו לאתר את מתווה הפעולה הנדרש להתמודדות יעילה יותר מולה. 
 

במשך שנים רבות קיימת בישראל נטייה לתאר את פיגועי הטרור במונחים מסלימים ומפחידים. מגמה זו באה לידי ביטוי בסיקור התקשורתי של האירועים, ובמקרים רבים היא אף מקבלת רוח גבית מגורמי האופוזיציה, שמוצאת בטרור כר נוח לתקוף את הממשלה (אין זה משנה איזו מפלגה נמצאת בשלטון). חדשות לבקרים אנחנו נחשפים בתקשורת לקביעה כי פיגוע או גל פיגועים מהווה "עליית מדרגה" של הטרור. כל כך הרבה מדרגות כבר עלינו בעשורים האחרונים שנראה כי אנחנו נמצאים כבר בפסגת האולימפוס. בכל מקרה, בגל הטרור הבא נשוב ונשמע כי מדובר בעליית מדרגה.
 

הטרור הינו תופעה דינמית. שני הצדדים - הטרוריסטים וגורמי הביטחון - נמצאים כל הזמן בתהליך של למידה, עיבוד והפנמה של שיטות הפעולה של היריב. הם מנסים לאתר את ה"בטן הרכה" ולהתאים שיטות אפקטיביות. לא כל שינוי בשיטת פעולה של הטרור הינו לפיכך בבחינת הסלמה או עליית מדרגה. ההתלהמות סביב גל טרור רק משרתת את מבצעי הטרור, שרוצים למקסם את התהודה של פיגועיהם ולהעמיק את החרדה. 
 

גל הפיגועים שעמו מתמודדת ישראל בחודשים האחרונים אינו ולא היה מעולם "אינתיפאדה". אינתיפאדה הנה התקוממות עממית. האינתיפאדה הראשונה שהחלה בסוף 1987 כללה הפגנות ואירועים אלימים שבהם לקחו חלק רבבות רבות של פלסטינים ברחבי השטחים. גם האינתיפאדה השנייה שפרצה בשנת 2000 הייתה התקוממות של המונים, אולם בניגוד לראשונה הייתה חמושה בנשק חם, ולהמונים הצטרפו גם ארגוני הטרור הפלסטיניים בסדרה של פיגועים חמורים. 
 

התופעה שעמה מתמודדת ישראל כיום היא גל חמור של פיגועי טרור. גל שהינו בעל מאפיינים ברורים ושונים מגלי טרור קודמים שהכרנו ושעיקרו פיגועי נשק קר - דקירה ודריסה - ולאחרונה אף ירי בנק"ל. מספר האנשים הנוטלים חלק בגל הזה קטן לעומת מספר הפלסטינים באינתיפאדות העבר. בגל הפיגועים הנוכחי השתתפו פחות מ־300 מפגעים. לא מדובר באלפים או בעשרות אלפים. אין להמעיט בחומרתו של גל הפיגועים ולא באתגר שהוא מציב בפני מערכת הביטחון והחברה הישראלית, אולם אין לייחס לו ממדים אפוקליפטיים. 
 

עם כל הצער העמוק והכאב הרב על הנפגעים שנהרגו ונפצעו בגל הנוכחי, הרי שמספרם קטן מאוד בהשוואה לגלי פיגועים קודמים, כגון פיגועי ההתאבדות בשנים 1992–1994 (שאגב, לא כונו אינתיפאדה). מספרם של כל נפגעי הגל הנוכחי בחצי השנה האחרונה נמוך ממספר נפגעי פיגוע התאבדות אחד או שניים בשנות ה־90 או בשנות האלפיים. 
 

חשוב להדגיש שוב כי אין בטיעונים אלה משום זלזול בחומרת הגל הנוכחי, או נכונות להשלים עמו. נהפוך הוא. אולם אם לא נשכיל להגדיר לעצמנו ולייחד את מאפייני וממדי התופעה הנוכחית לאשורם, לא נדע כיצד להתמודד ביעילות עמה.
 

מרגע שהגדרנו את הפיגועים של ששת החודשים האחרונים כגל טרור, נגזרות מהגדרה זו שאלות חשובות שיש למצוא להן מענה: האם מדובר בגל יזום על ידי ארגוני הטרור או בתופעה אותנטית ללא מעורבות אופרטיבית של הארגונים? האם פיגועי הטרור הללו הינם תוצאה של תהליכי BOTTOM־UP או TOP־DOWN? האם הרקע לפריצתו ולהתמשכותו של גל זה הוא המתח הדתי סביב מסגד אל־אקצה? ייאוש הנובע משבר כלכלי, חברתי או דורי בחברה הפלסטינית? חוסר משילות או אולי נסיבות אישיות המתועלות לאלימות וטרור? האם הפיגועים הם פועל יוצא של החלטה רציונלית של המפגעים או פרץ רגשות בלתי נשלט? עד כמה מדובר בתהליך אותנטי ייחודי לחברה הפלסטינית, או שהאירועים בישראל קשורים לגל טרור עולמי של זאבים בודדים בהשפעת אירועי "האביב הערבי" ודאע"ש? 
 

על גורמי הביטחון הישראלים ומקבלי ההחלטות לתת מענה לשאלות אלה ולקבוע בהתאם את אמצעי המניעה, הסיכול והצעדים האופרטיביים האפקטיביים לטיפול בתופעה.
 

ככלל, יש להבחין בין שני סוגי פיגועי טרור - "פיגועי יוזמה עצמית" (או "יוזמה מקומית") ו"פיגועים מאורגנים". ההבחנה מתייחסת לשאלת מעורבותם של ארגוני טרור בייזום הפיגוע, תכנונו, בהכנתו ובביצועו. "פיגוע מאורגן" הינו פעולה המאורגנת מבצעית על ידי ארגון טרור. תוצאותיהם של פיגועים אלה בדרך חמורות וקטלניות יותר מאשר פיגועים המבוצעים ללא מעורבות מבצעית ארגונית. 
 

לעומת זאת, בפיגועי יוזמה עצמית או מקומית מספר הנפגעים בדרך כלל מצומצם יותר. רמת התכנון של פיגועים אלה נמוכה, לרוב נעשה בהם שימוש בנשק קר או מאולתר, ומספר הנפגעים בהם מוגבל. פיגועי היוזמה העצמית עשויים להתבצע בהשראה או על רקע של הסתה של ארגון טרור, אולם כאמור הארגון לא מעורב מבצעית בביצועם. במקרים מסוימים המפגעים עשויים לראות את עצמם כשלוחיו של ארגון הטרור שעמו הם מזדהים (חמאס למשל או דאע"ש), אולם הם לא חברי הארגון, לא עברו הכשרה בסיסית ולא קיבלו ממנו סיוע לביצוע הפיגוע. 
 

לעתים הזאבים הבודדים שמבצעים את פיגועי היוזמה העצמית מבדלים את עצמם במוצהר ולעתים אף בהתרסה מארגוני הטרור, ומדגישים כי הם עצמאיים. כך למשל במקרה של בהא עליאן שביצע פיגוע בירושלים באוקטובר 2015 וכתב בדף הפייסבוק שלו: "אני מודיע לארגונים שלא לקחת אחריות על המרטיריות שלי. המוות שלי הוא למען המולדת, לא למענכם".
 

קבוצת פיגועים זו נחלקת לשתי קטגוריות: "פיגועי יוזמה עצמית" של זאב בודד - בהם הייזום והתכנון מתחילים ומסתיימים במוחו הקודח של אדם בודד, שעבר תהליך רדיקליזציה והחליט לבצע פיגוע באופן עצמאי ולבדו; ו"פיגועי יוזמה מקומית" - המבוצעים על ידי קבוצה קטנה (שניים־שלושה) של מפגעים. אלה עשויים להיות אחים, בני זוג, קרובי משפחה, חברים, שהגיעו להסכמה כי ברצונם לבצע פיגוע במשותף. גם במקרה זה המפגעים אינם חברים בארגון ולא מקבלים סיוע מארגון טרור כלשהו. 
 

בגל הפיגועים הנוכחי עסקינן בקבוצת פיגועי היוזמה העצמית והמקומית. המונח זאבים בודדים צר מהכיל את מאפייני התופעה וכך גם המונח פיגועי יחידים. לעומת זאת, אינתיפאדת הסכינים, או טרור עממי, הינם מונחים רחבים מדי המעצימים את היקף התופעה. 
 

יש המנסים להצביע על קשר ישיר או עקיף של המפגעים בגל הטרור הנוכחי לארגוני הטרור ובראשם חמאס. אלה קושרים את הפיגועים להסתה הממוקדת של הארגונים הקוראת בעיקר לבני הנוער הפלסטינים לבצע פיגועים. אומנם במקרים רבים מנסים ארגוני הטרור "לרכוב על הנמר" ולשייך אליהם את הפיגועים. הארגונים מפרסמים באמצעי התקשורת העומדים לרשותם הנחיות כיצד להכין ולבצע פיגוע בצורה אפקטיבית (איזה סוג נשק לבחור, כיצד להפוך אותו לנשק קטלני יותר, באיזו שיטת פעולה לנקוט ועוד). אולם פעילות זו של ארגוני הטרור לא הופכת את פיגועי היוזמה העצמית והמקומית לפיגועים ארגוניים. גם ביטוי תמיכה או אהדה של המפגע לארגון טרור כלשהו אינו יכול לבסס הנחה כי מדובר בפעיל הפועל בשליחות אותו ארגון. 
 

מה אם כן המניע או המניעים העומדים מאחורי ביצוע הפיגועים הללו, ועד כמה מדובר בהחלטה רציונלית של המפגעים או בפרץ בלתי נשלט של רגשות? למרות המגוון הרב של המפגעים בגל הטרור הנוכחי - גברים, נשים וילדים, המגיעים מאזורים שונים ומשתמשים במתווי פיגוע שונים (בעיקר דקירה), עדיין ניתן לבודד מאפיינים ייחודיים לגל הנוכחי המבדל אותו מגלים קודמים. 
 

המאפיין הראשון הינו כאמור היות הפיגועים תוצאה של יוזמה עצמית ומקומית ולא פיגוע מאורגן. מאפיין נוסף הוא גילם הצעיר של המפגעים, וביניהם ילדים רבים. חלק ניכר מהמפגעים ביטאו את רצונם וכוונתם לבצע פיגוע במדיה החברתית - בפייסבוק, בטוויטר או ברשת חברתית אחרת. בחלק מהמקרים ההחלטה לבצע את הפיגוע נבעה מאירוע טראומתי אישי או משפחתי - בן משפחה שנהרג בפיגוע או מריבה משפחתית. לעתים הפיגוע מבוצע כהזדהות עם מודל לחיקוי (מפגע קודם), או כנקמה על רקע השפלה - פגיעה בכבודו של המפגע עצמו, קרוב משפחתו או מכר, או על רקע אירועים שנתפסו כהשפלה לאומית או דתית (למשל פגיעה באל־אקצה).
 

טריגרים אלה הינם בבחינת הנפץ, אולם חומר הנפץ מורכב משנאה עמוקה לישראל, תסכול אישי וחברתי וייאוש על רקע לאומי וכלכלי, או משבר דורי (פגיעה בסמכות ההורית ככלל וסמכות האב בפרט). כל אלה מתועלים ברגע מסוים ובהשפעה של הסתה מכוונת ומתמשכת לצעד שנתפס בעיני המפגעים עצמם ורבים בחברה הפלסטינית, הערבית והמוסלמית, כביטוי ראוי להערכה של אלטרואיזם, פטריוטיות או אדיקות דתית. ברוב המקרים לא מדובר בגחמה רגעית או בפרץ רגשות מוטרף, אלא בהחלטה אישית או קבוצתית מושכלת המתגבשת לאורך זמן. 
 

במקרים רבים ההחלטה לבצע פיגוע הינה פועל יוצא של שיקולי עלות–תועלת סובייקטיביים. במקרים אחרים מדובר במענה ליצר הרפתקנות העטוף באצטלה אטרקטיבית של אלטרואיזם ופטריוטיות. מבצעי הפיגועים אינם שונים בהכרח מצעירים מוסלמים בני קהילות מוסלמיות במדינות המערב שעברו תהליכי רדיקליזציה ואשר החליטו להצטרף לקבוצת לוחמים זרים באזורי קונפליקט, או לבצע פיגועי יוזמה עצמית או מקומית בארצם (כגון מהדי נמוש שביצע את פיגוע הירי במוזיאון היהודי בבריסל ב־2014, מוחמד מראח שביצע את הפיגוע בבית הספר היהודי בטולוז ב־2012, בני הזוג סייד פארוק וטשפין מאליק שביצעו ב־2015 את הפיגוע בסן ברנרדינו שבקליפורניה, האחים קוואשי שביצעו את הפיגוע במערכת העיתון "שרלי הבדו" בפריז ב־2015 ועוד). 
 

תופעה זו, המכונה באירופה ובמדינות המערב "טרור מבית" (הומגרואן), הינה למעשה שילוב של פיגועי יוזמה עצמית ומקומית בהשראת דאעש. מדובר בגל עולה ומתעצם המסכן כיום את מדינות העולם. גל פיגועי הטרור בישראל אינו שונה במהותו מהמגמה העולמית, אם כי האינטנסיביות שלו גדולה יותר והוא מונע בין השאר ממניעים שונים - לאומניים פלסטיניים. 
 

ההתמודדות עם גל הטרור הנוכחי מחייבת צעדי מניעה שייבשו את הביצה העכורה שבה צומחים קיצוניות, אלימות וטרור, צעדי סיכול שמטרתם לסכל את פיגועי הטרור טרם הוצאתם אל פועל, וצעדים אופרטיביים שתכליתם לסיים את הפיגועים במהירות ולצמצם את נזקם.
 

מניעה - גל הטרור הנוכחי הינו פרי באושים של הסתה מתמשכת, הן מצד ארגוני הטרור הפלסטיניים והן מצד גורמים ברשות הפלסטינית וגורמים חיצוניים לזירה הפלסטינית. הקיפאון המדיני מהווה כר נוח להעצמת תחושת חוסר המוצא והייאוש הלאומי החברתי והכלכלי בחברה הפלסטינית. כל אלה מתועלים לפורקן רגשות שנאה ונקם באמצעות פיגועים. 
 

למדיניות ישראל יש יכולת להשפיע על תהליכים אלה הן ביצירת אופק מדיני ותקווה, הן ברפורמות כלכליות והן בהבניית מסגרות שת"פ עם גורמים שונים בחברה וברשות הפלסטינית. לישראל אין יכולת ממשית לעצור את ההסתה, לא של ארגוני הטרור ואפילו לא של הרשות עצמה. ישראל זקוקה לשותפים פלסטינים שיפעלו בתוך החברה הפלסטינית מתוך רצון ושכנוע עצמי ולא בכפייה. 
 

כאשר גל הטרור הופך לאפידמיה העוברת ו"מדביקה" מפגעים חדשים באמצעות רשתות חברתיות, לא ניתן לעצור את הטרור באמצעות מניעת הסתה ממוסדת. כאן נדרשת פעילות נגדית אינטנסיבית של מעצבי דעת קהל בזירה הפלסטינית שתקעקע את מסרי ההסתה של הטרור. מעין הסתה נגדית יזומה ומתוכננת. במערכת היחסים העכורה שבין ההנהגה הישראלית לפלסטינית, לא ניתן לצפות כי תהליך כזה יתרחש. 
 

אין בממשלת ישראל אוזן קשבת לצעדי המניעה הנדרשים לייבוש ביצת הטרור הפלסטיני, וגם הציבור הישראלי לא מסוגל להסכים לרפורמות כלכליות או מדיניות כלפי הפלסטינים, כאשר מדי יום מתרחשים פיגועים נגד ישראלים. מהצד הפלסטיני, משבר ההנהגה של אבו מאזן והיעדר קיומו של יורש או מנהיגים אלטרנטיביים מתונים בעלי עוצמה פוליטית ולגיטימציה ציבורית מקשים גם הם על יישום הצעדים הנדרשים למניעת גל הפיגועים הנוכחי. גם אם מקבלי ההחלטות הפלסטינים ישכילו להבין כי לפיגועים אלה אין כל תוחלת וכי נזקם לחברה הפלסטינית ולאינטרס הלאומי גדול מתועלתם, הרי שהם לא יסתכנו בהעברת המסר הנדרש לבני עמם.
 

סיכול - בהיעדר צעדי מניעה לא נותר לישראל אלא להסתמך על פעילות סיכולית. אולם בעוד מערכות הביטחון ובראשן השב"כ הוכיחו בעבר את האפקטיביות הרבה שלהן בסיכול פיגועי טרור מאורגנים, מול גל הפיגועים הנוכחי יכולת זו מוטלת בספק. 
 

מודיעין מדויק ועדכני היה מאז ומעולם מרכיב מרכזי ביכולתה של ישראל לסכל פיגועי טרור. גורמי הביטחון הצליחו לסכל פיגועים באמצעות חדירה מודיעינית לארגוני הטרור תוך שימוש ביומינט (מקורות אנושיים) או קומינט (מקורות תקשורתיים). בפיגועי יוזמה עצמית או מקומית יכולות מודיעיניות אלה נהיות פחות רלוונטיות. כאשר אין שותפי סוד לתכנון הפיגוע והוצאתו אל הפועל, יכולתם של גורמי המודיעין להתריע על כוונות פיגוע נמוכה מאוד. 
 

למרות האמור, מניתוח מאפייני פיגועי הגל הנוכחי, נראה כי את היומינט והקומינט עשוי להחליף ה"אוסינט" - המודיעין הגלוי. חלק ניכר מהמפגעים הצעירים ביטאו ברשת החברתית שעות או ימים לפני הפיגוע את כוונתם לבצעו. כך למשל פאדי עלון בן ה־15, שביצע פיגוע דקירה בירושלים באוקטובר 2015, כתב בפייסבוק: "בשם אללה היום החלטתי לבצע שהאדה וניצחון למען אללה...". שורוק דוויאת בת ה־18 שביצעה פיגוע בירושלים באותו חודש כתבה לאמה: "אל תבכי בגללי כאשר אהיה שהידה". לפיכך פיתוח טכנולוגיה מתקדמת של עיבוד נתונים המבוססת על BIG DATA, בשילוב פיתוח תורת לחימה חדשה שתאפשר שימוש מהיר במודיעין הגלוי למעצר חשודים טרם ביצוע זממם, עשוי לתת מענה לצורכי הסיכול. 
 

מאמצי הסיכול של ישראל ממוקדים באמצעי הרתעה (הריסת בתים, גירוש משפחות, מניעת אישורי עבודה וכו'). אמצעים אלה יכולים במקרים מסוימים להיות יעילים בהשגת המטרה המבוקשת, אולם במקרים אחרים הם עלולים רק לחזק את האווירה האוהדת את המפגעים. ישראל הייתה יכולה לשפר את מאמצי הסיכול לו מצאה דרך לגייס את המעגלים הקרובים למפגע הפוטנציאלי - ההורים, בני המשפחה ואולי אף החברים, לצורך איתורו המוקדם ונטרולו. ייתכן שהדרך להשגת יעד זה מחייבת שימוש גם בגזרים ולא רק במקלות. 
 

צעדים אופרטיביים - ישראל נקטה זה מכבר בצעדים אופרטיביים רבים לצמצום נזקי הפיגועים, החל בהקלות ברישוי הנשק, דרך הגברת האכיפה והפריסה של שוטרים באזורים מועדים לפורענות, עבור להטלת מגבלות על תנועה והעסקה של פלסטינים בישראל, וכלה בהחמרת הענישה על מעסיקי שוהים בלתי חוקיים. נראה כי לצעדים אלה הייתה הצלחה מוגבלת, אולם הם לא הביאו לסיומו של גל הפיגועים ואף לא לצמצומו. 
 

לישראל יכולת לעשות צעדים אופרטיביים אפקטיביים נוספים, אחד מהם הוא הפעלה מחודשת של המשמר האזרחי כאמצעי ללוחמה בטרור במתכונת של שנות ה־70. במסגרת זו יגויסו אזרחים רבים לשורות המשא"ז ויבצעו סיורים חמושים בשכונות המגורים שלהם, מעין סוג של שיטור מקוף באמצעות מתנדבים למשטרת ישראל שיעברו הכשרה ייעודית למשימה זו. סביר להניח כי צעד זה לא יביא לסיומו של גל הטרור הנוכחי, אולם הוא עשוי להיות מענה אפקטיבי לפיגועי יוזמה עצמית ומקומית. המשא"ז החדש יחזק את אפקט ההרתעה, יאפשר התערבות מהירה ומקצועית בעת הצורך, יחזק את תחושת הביטחון ויצמצם את החרדה בציבור.