בשנת 1987, 20 שנה לאחר מלחמת ששת הימים, כתב דויד גרוסמן (תחילה בפרסום "כותרת ראשית" ולאחר מכן כספר) את "הזמן הצהוב". גרוסמן תיאר את כיבוש השטחים בצבעים קודרים: "מזה 20 שנה אנו חיים במצב מסולף ומופרך, התלוי על אשליות, על שיווי משקל רופף בין שנאות לחרדות, במדבר רגשי ותודעתי, והזמן העובר הופך אט־אט לישות נפרדת, כבדה, התלויה מעלינו כשכבת אובך מצהיבה, מחניקה".



מאז ועד היום עברו 29 שנים. ב־6 ביוני 2017 יחול יובל למלחמה ההיא, שהחלה כמלחמת מגן והסתיימה בכיבוש הרה אסון לזהותנו, ערכינו וביטחוננו. כיבוש השטח היה בלתי נמנע ב־1967, אך ההתאהבות המשיחית בו, כשחרור אדמות מולדת, היא כהגדרת גרוסמן "מחנק אביך", שעלול להרוג את החלום הציוני. קודם כל הכיבוש הוא כיבוש, וכך יש להגדירו. מיליוני פלסטינים חיו וחיים יום־יום, דקה־דקה, בניגוד מוחלט לרצונם, תחת שליטה מוחלטת של ישראל, של צה"ל. אנחנו גוזלים את חירותם ומשפילים את כבודם. מפעל ההתנחלויות הענף, שהביא חצי מיליון ישראלים היום לחיות ממזרח לקו הירוק, הוא הביטוי המעשי ביותר לכיבוש, כי בגינו נגזלים לא רק חירויות הפרט והאזרח של הפלסטינים, אלא גם אדמותיהם והתוצרת החקלאית שלהם.



היעדר היחס השוויוני, האלימות של הכיבוש והמשיחיות הדתית של המתנחלים הובאו לתוך הקו הירוק. כיום, 50 שנה אחרי, אנו עדים לגלי שנאה, גזענות ואלימות חסרי תקדים בתוך הארץ. זהותנו נמצאת תחת איום כבד. אנחנו היהודים מהווים כיום בין הים לירדן 52%, מול 48% ערבים שבהם אנו רודים. הפכנו למדינה דו־לאומית בפועל עם משטר אפרטהייד בשטחים. לא עוד דמוקרטיה יהודית, מרחק שמיים וארץ ממגילת העצמאות.



התפיסה שהכיבוש וההתנחלויות מחזקות את הביטחון הוכיחה את עצמה כטעות מרה. היא הולידה טרור בלתי נפסק, שצה"ל, הצבא החזק באזור, לא יכול לו. בגזרה המדינית, המדיניות הקולוניאליסטית שלנו הפכה אותנו למדינה מבודדת, בסכנת דה־לגיטימציה בינלאומית, מוחרמת הדרגתית על ידי אירופה, ותחת ביקורת חריפה מצד גדולת ידידתנו, ארצות הברית. הבידוד הבינלאומי והקרע עם וושינגטון פוגמים לא רק ביחסים הכלכליים עם העולם ובתיירות לישראל, אלא גם בדימוי ההרתעה שלנו בעיני מדינות ערב.



הפלסטינים לא מקלים עלינו להגיע איתם להסדר. גישתם אלינו עוינת ביסודה. אך הבעיה העיקרית של הכיבוש, יותר ממה שהיא שלהם, היא שלנו. במוקדם או במאוחר הם יקימו מדינה עצמאית; כל מצב דומה בהיסטוריה העולמית הסתיים בסיום השליטה הזרה. המשבר שלנו נובע ממה שהכיבוש עשה לנו. אנו לוקים ב"מחלה סופנית" לעצם זהותנו כדמוקרטיה יהודית. יש לה מרפא: חזרה להיותנו מדינה יהודית־דמוקרטית, חלוקת הארץ בתנאי ביטחון סבירים ועמידה על ערכי הדמוקרטיה והדו־קיום של מגילת העצמאות. אחרת המחנק של הזמן הצהוב רק ילך ויתעצם. 



הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת "יאללה מנהיגים צעירים"