סערת ספר האזרחות הורידה בינתיים הילוך. היה מי שניסה לקבור אותה באמצעות תירוצים פוליטיים ואחיזה בטענה על קשייה של אליטת השמאל לוותר על מוקדי כוח. גם אם טיעונים אלו תקפים לגבי חלק מהמתנגדים לספר, הרי שאין אנו יכולים לוותר על המחויבות הציבורית לברר לעומק את מהותה של הסערה בטרם תשוב.
המושג “אזרחות" כשלעצמו הוא חמקמק ונתון להטיות ולמאבקים פוליטיים גם בחברות הומוגניות ודמוקרטיות מערביות. קבוצות שונות בחברה נוטות להעניק לו פרשנות בהתאם לאידיאולוגיה המנחה אותן, וכתוצאה מכך כמעט בלתי אפשרי להפכו למושג קונצנזואלי. בחברה שסועה כמו החברה הישראלית, הוא הופך טעון במיוחד, והוראת האזרחות היא לפיכך בגדר אתגר מתמשך. אלא שהסדקים שנפערו בלגיטימציה לספר שעומד לצאת בימים אלו אינם עניין שבשגרה. הם מעידים כי 15 שנה לאחר צאתו של ספר האזרחות האחרון הסתיימה תקופה, וכי כעת יש לחשב מסלול מחדש ולערוך רוויזיה מהותית שנוגעת לאופן שבו נלמד מקצוע האזרחות בישראל.
לימודי האזרחות נכנסו כמקצוע חובה בחינוך הממלכתי־יהודי ב־1976. הדגש היה מתן ידע כללי ולימוד היבטיה הפרוצדורליים של הדמוקרטיה הישראלית. תוכנית הלימודים לא כללה דיון בשסעים החברתיים ונמנעה מלעסוק במחלוקות. למותר לציין, חפיפה מלאה בין אזרחות לבין ציונות נשמרה כהנחת יסוד.
תהליכי התפרקות אתוס כור ההיתוך, האלימות הפוליטית שהחלה להרים ראשה, כמו גם האינתיפאדה הראשונה, הביאו בסוף שנות ה־80 את שר החינוך יצחק נבון להכיר בצורך בשינוי בלימודי האזרחות. ועדה מקצועית שזימן החליטה ליצור תוכנית לימודים משותפת ואחידה לכלל החינוך הממלכתי (חילוני, דתי וערבי). ספר הלימוד שיצא לאור ב־2001 אכן היווה טרנספורמציה בלימודי האזרחות. הוא לא פסח על שום שסע בחברה הישראלית והציג מגוון רחב יחסית של דעות וגישות אזרחיות, כך שקבוצות שונות בחברה הישראלית יכלו למצוא בו את עמדותיהן.
תזוזתם של לוחות טקטוניים בחברה הישראלית יוצרת כעת צורך דחוף לבחון מחדש את אופן הוראת האזרחות בישראל. מעבר לתזוזתה של החברה ימינה, לפנינו תהליך המשך להתפרקות כור ההיתוך לכדי קהילות קטנות בעלות הומוגניות פנימית גבוהה והגברת העוינות והיריבות ביניהן. התפרים העדינים שהחזיקו יחד את התמות הסותרות בספר הקודם נפרמו.
הדרתם של ערביי ישראל מתהליך כתיבת הספר, הגברת היסוד היהודי על חשבון זה הדמוקרטי ועוד מיני צנזורות, שננקטו גם בפרקים אחרים הקשורים לאופן תפקוד הדמוקרטיה הישראלית, הם השתלטותה של קבוצה אחת על שיח האזרחות תוך דחיקת המגוון הקיים בפועל. יתרה על כך, מהלכי ההשתלטות מעידים על התרופפות יכולתה של הקבוצה השלטת להכיל נרטיבים זרים או מנוגדים לה. בסיטואציה שנוצרה אין סיכוי לספר האזרחות העומד לצאת לאור להשיג את ייעודו, כפי שנקבע לו אי שם בסוף שנות ה־80, והוא לתרום ליצירת מכנה משותף ולשיכוך שסעיה של החברה הישראלית.
לימודי האזרחות בישראל צריכים לצאת לדרך חדשה ולכלול שני רכיבים עיקריים. האחד, להתיר לכל מגזר לכתוב את ספר האזרחות שלו. והאחר, לחייב את כל המגזרים בתוכנית לימודים משותפת “דקה" שתכלול הן הכרת עקרונות יסוד דמוקרטיים אוניברסליים והן היכרות עם הנרטיבים האזרחיים של מגזרים אחרים, זאת כדי להרחיב את גבולות השיח האזרחי של התלמידים.
גישה פלורליסטית זו של לימודי אזרחות תעשה חסד עם המבנה הסוציולוגי הנוכחי של החברה הישראלית ועשויה אף לתרום להורדת מפלס העוינות והמתח בין המגזרים. הנמכת הציפיות לכדי שאיפה ליצירתו של מכנה משותף מצומצם יותר עשויה ברבות הזמן לתרום לאמון מחודש בין הקבוצות השונות.