מסורת היא מילה שעלולה לעורר בי חלחלה. אם כי אני משתדלת להביט עליה בהקשר החיובי, ולחשוב שלעתים היא אף יכולה להיות נחמדה ומנחמת. בעיקר אם מדובר במסורת שלא נכפתה עלי, אלא מתקיימת מתוך בחירה. לכל משפחה אני מניחה, יש המסורות שלה שעוברות מדור לדור, או כאלה שאומצו על הדרך כדי לשמר הווי משפחתי כלשהו.
ובמשפחה האנגלופילית שלי, שבה כל חבר אוחז בתואר דוקטור למדעי בית המלוכה האנגלי לדורותיו, ישנה מסורת אחת שתמיד שאפנו לאמץ, אם כי במבחן המציאות זה לא כל כך הסתדר עם הלו"ז השגרתי. ה"פייב אוקלוק". או בעברית צחה "חמש אחרי הצהריים", שהיה נהוג בבית סבתא מצד האמא וניסה להתעורר לחיים גם בבית אמאאבא, ודעך וטבע אל תהום השגרה הישראלית. זו שאוהבת "לדחוף משהו קטן לפה" על הדרך ובעמידה, כדי להרגיע את הרעב. וחוץ מזה, מי נמצא בשעה הזו בבית, מי אופה בימינו עוגיות חמאה בתנור, ומי שותה תה עם חלב ביולי־אוגוסט?
מאז שאני זוכרת את עצמי שעשעה אותי וקסמה לי כאחת הטקסיות האטית הזאת שפעם טעיתי לחשוב שיש בה אולי משהו צבוע ומתנשא. עם הזמן הבנתי שהיא לא שונה מטקסיות של אנשים שמעשנים או כאלה שמכורים לכוס הקפה שלהם, בדיוק כמוני. והיא אפקטיבית מבחינה מדיטטיבית בדיוק כשם שאנשים מניחים תפילין או עושים מדיטציה.
בימים האחרונים, כחלק מהשיגעונות הרגעיים שנוחתים עלי, בניסיון לשפר את איכות חיי ושלוות נפשי, החלטתי לנסות להחזיר עטרה ליושנה. להניח את העט או יותר נכון את המקלדת לעשר דקות בדיוק בשעה חמש, ולשתות את הקפה שלי בשקט. אצל סבתא זה היה תה עם חלב, ואם אני לא טועה זה קרה בארבע וחצי עם כוסות זכוכית ותחתיות תואמות על מפיות סרוגות. אבל תה מתקשר אצלי למחלות ולחורף, ארבע וחצי זו שעה בעייתית מבחינתי, אני שותה בבית רק בכוסות חד־ פעמיות מתוך עצלות, ואני בכלל מאמינה באדפטציה של מסורת. המנהג בן 1,700 השנה לא שייך כפי שנהוג לחשוב רק לבית המלוכה האנגלי, אלא החל דווקא אצל הסוחרים והפועלים שהיו רעבים באמצע יום עבודה ארוך, ועצרו לנשנש משהו. במצבי כרגע, עם סוחרים ופועלים אני מאוד יכולה להזדהות, ואני מניחה שהעולם יכול להמתין לי עשר דקות. גם אם הוא אף פעם לא ממתין.
ומכיוון שהפכתי לבשלנית שמצליחה להגשים לעצמה באופן אישי כל מיני חשקים קולינריים, שבעבר היו תלויים אך ורק בזריזותו של השליח של קנגורו, ניסיתי בשבוע שעבר להכין את המאכל האנגלי הנפוץ בעל השם האיום ומוציא החשק מהחיים: כריכי מלפפונים. על פי מתכון שעובר מדור לדור בשינויים קלים, כי טרנד הבריאות הנוראי הזה הרס את טעם המרגרינה של פעם. יש משהו בסגירות הבריטית וגם באוכל שלהם אני מניחה, שמצליח להחריב כל סקס אפיל שהוא, אם היה קיים מלכתחילה, אף שבתוך תוכם מדובר באומה קינקית וסוערת.
יצא לי טעים. אם כי חיוור מדי לתמונת אינסטגרם או כפי שחבר טוב היטיב לנסח זאת: "הסנדוויץ' שלך הוא ההפך מפורנו קולינרי. אולי טעים, אבל מרגיש קצת כמו לעשות סקס עם בעלך ב־20 השנים האחרונות". את המשפט הזה כיניתי כפרדוקס המחמאה המעליבה.
מצד אחד, אם אחרי 20 שנה עדיין עושים סקס זה נפלא, ומנגד אם זה לא שווה תמונה לוהטת, אז מה זה בעצם אומר? כל ניסיונותי להוכיח שהסנדוויץ' הזה הוא האפרודיזיאק המושלם עלו בתוהו. הוא לא טעם, ולכי תסבירי לו שגם אם זה נראה מבחוץ לבן וחיוור ויש לו שם מטופש כמו "כריך מלפפון", מבפנים הוא הפשע המושלם. אבל אני כבר הבנתי מזמן שאם עולה הצורך להוכיח למישהו משהו, הסיפור אבוד מראש.
כמובן שלא יכולתי לעבור לסדר היום, וטענתי שסקס ותיק ומוכר דווקא יכול להיות בעל יתרון מובהק מכזה חדש, זמני וכאילו מרגש. כמו להיות עם זר מוחלט ולחשוב באופן מוטעה לחלוטין שזו חוויה משחררת כי אין לכאורה גבולות, מעצורים או בושה. איכשהו, בזמן האחרון נדמה לי שדברים מוכרים וקבועים יכולים להיות פחות מפחידים, אם מוציאים אותם מהקובייה המסורתית שכולם מתאמצים לדחוף את עצמם אליה. ו
בעצם, לא ברור לי למה אף אחד לא מתאמץ לקחת את המסורות הישנות, לזרוק אותן לפח ולייסד מהשברים שלהן חדשות ומעודכנות ובהתאמה אישית. אם הכל היום הולך "בהתאמה אישית" מקופת חולים ועד בר סלטים, אז למה אי אפשר להתאים אישית גם מערכות יחסים. אתם לא זורמים, בחיי. עכשיו, אם תסלחו לי, תכף חמש.