זכות החפות: הבעייתיות הקשה ביחס התקשורתי לאריה דרעי

יצחק (בוז'י) הרצוג הוא נשמה טובה. אחרי שנודעה זהותו של אריה דרעי ככוכב פרשת השחיתות החדשה, סימס הרצוג לאחד ממקורביו של דרעי מסרון חיזוק, בסגנון מה קורה, תהיה חזק, יהיה בסדר. למחרת, כשהתפרסם שמו של הרצוג כ"פוליטיקאי הנוסף" שהסתבך בבדיקה משטרתית, העתיק יועצו של דרעי את המסרון של הרצוג, ושיגר אותו בחזרה לשולחו. מה קורה, תהיה חזק, יהיה בסדר. שניהם, דרעי והרצוג, נגררים עכשיו בחוצות העיר, משוחים בזפת ונוצות. 

שניהם לא לגמרי יודעים מה קורה, אבל מנסים להיות חזקים ולהאמין שיהיה בסדר. הנציג המובהק של ישראל הראשונה, הלבנה, האליטיסטית, התל אביבית, באותה עגלת זובור עם הנציג המובהק של ישראל השלישית, המרוקאית, החרדית והשחורה. ערבוב מסוכן. חוץ מזה, שההוא מהשחורים העז לחדור לטריטוריה לא־לו ולהשיג לעצמו נדל"ן! שומו שמיים. הכותרת באחד מאתרי האינטרנט בחמישי בבוקר הייתה "אימפריית הנדל"ן" של משפחת דרעי. הבית בספסופה, אגב, שווה הרבה פחות מדירה צנועה בתל אביב. 

לדרעי ואשתו יש דירה אחת על שמם, בירושלים, הם גרים בה כבר 30 שנה ויש עליה משכנתה. העובדה שלרוב ילדיו, נשואים עם ילדים, יש דירות, אינה מתקבלת על הדעת. איך זה יכול להיות? הוא מרוקאי מש"ס, לא? אלה, מאיפה יש להם כסף? הוא לא איזה אהוד ברק, שמשלמים לו הרבה כסף על הרצאה, ובטח שלא נתניהו, שיושב על אחוזה בקיסריה, דירת יוקרה בירושלים וחשבון באיי התעלה. הוא בסך הכל מכלוף דרעי. לאנשים כאלה לא אמורה להיות נגישות לנדל"ן, בטח לא בספסופה.

הבהרה: אני אחרון תומכיו של דרעי. תורתו אינה תורתי, אומנותו רחוקה מאומנותי. ש"ס מסמלת כל מה שאני מתעב. מועצת החכמים שלה מנציחה את המצוקה של קהל בוחריה. התפללתי שחיים אמסלם ייכנס לכנסת על חשבון ש"ס ויעזור לספרדים המסורתיים להפסיק את החיקוי המגוחך של הליטאים, לטובת חזרה לבית אבא האמיתי של יהדות סובלנית, מחבקת, מתונה ויצרנית. זה לא צלח. ועוד משהו: אם דרעי סרח פעם נוספת, הוא צריך לשלם את המחיר, בריבית קצוצה, ואחר כך לצאת לגלות באי השדים, פלוס קלון עד קץ הדורות. החקירה נגדו (כנראה של רשות המסים) צריכה להתנהל חזק ומהר, ללא מורא וללא משוא פנים. הידיעה של עמית סגל בשלישי בלילה הייתה חשובה וראויה. אתמול בערב הוחלט להפוך את הבדיקה נגד דרעי, לחקירה פלילית. זה מחמיר, כמובן, את מצבו ומעלה חשד שיש דברים בגו. ועדיין, למרות שמו ועברו, עומדת לו זכות החפות. 

רק הריח קצת מציק לי. הריח שנישא ואופף את הפרשה הזו. אישית, אין לי שמץ של אמון ברשויות אכיפת החוק בישראל. 31 שנות סיקור אינטנסיבי של המערכת הפוליטית בישראל לימדו אותי שרשויות החוק שלנו לא מנקות את האורוות באופן יסודי ושווה לכל נפש, אלא מתנפלות על אישים כאלה או אחרים מסיבות שונות ומגוונות. זו יכולה להיות "רוח המפקד" שמקיאה מהמערכת הפוליטית כל מי שמתקרב לעמדת שר המשפטים ומדבר על רפורמות, זו יכולה להיות התקשורת שמלבה אש ומפעילה לחץ כבד על המשטרה או הפרקליטות, אלה יכולים להיות גם שיקולים אחרים או אפילו יד המקרה. אין לנו באמת משטרה יעילה עם כלי עבודה סבירים, הפרקליטות נגועה בשיקולים זרים, כוחנות והתנשאות והדרך שבה היא מתנפלת על הסיכוי שיהיה גוף שיבקר אותה, מוכיחה את כל הנאמר כאן. 

לדעתי, המוכרת היטב לקוראי הטור הזה, המושחתים הגדולים באמת מסתובבים חופשי. מי שנתפסים הם דגי הרקק, או אלה שהמערכת רצתה לתפוס. זו הסיבה לכך שאני לא ממהר להזדעזע מכל מיני מושחתים שכולם אוהבים לשנוא. זו האמת שגם במקרה של דרעי, אני חושב שצריך להמתין רגע, לספור עד 10, ואז לחרוץ דין. בניגוד לחייל היורה בחברון, אצל דרעי אין סרטון מפליל. יש בדיקה, שתבשיל אולי לחקירה. אני לא מעלה בדעתי שהחקירה החלה בגלל שלאדם ששם משפחתו דרעי יש יותר מדי דירות. בטח יש סיבה טובה בהרבה.

גידי וייץ הוא גדול התחקירנים של התקשורת הישראלית היום. קראתי, ראיתי ושמעתי את וייץ מטגן את דרעי על אותו בית בספסופה או מגרש בירושלים. לא שמעתי את וייץ שואל באותו להט את אותן שאלות את אהוד ברק, למשל. הדירה ההיא באקירוב שווה פי כמה מנכסיו של דרעי. 14 שנה היה דרעי בשוק הפרטי, הרבה יותר מברק (עד שפרש פעם נוספת ב־2013), ועדיין זה נראה מוזר שיש לו נכסים. נו, טוב, למרוקאי לא ישלמו 150 אלף דולר להרצאה. הקשר של ברק למרטין שלאף מעולם לא פומפם בתקשורת הישראלית, על אף שוייץ ואחרים מכירים את הסיפור על מאות אלפי הדולרים ששיגר שלאף למטה ברק בבחירות 99'. אני מנסה לדמיין מה היה קורה אם היה מתברר שדרעי קיבל את הכסף הזה משלאף. 

לא מדובר בגידי וייץ. מדובר בכולנו (כולל אני, כמובן). מבחינתנו זה הגיוני שילדיו של פוליטיקאי לבן, מהשמנת האשכנזית התל אביבית, יצליחו להגיע לדירה. כשזה קורה במשפחת דרעי, צריך לחקור. אני מכיר פוליטיקאי מוכר מאוד שגר באחוזה יקרה מאוד באזור יוקרתי מאוד. האיש לא היה בשוק הפרטי חמש דקות. כל חייו הוא במערכת הציבורית, שכיר. ובכל זאת, אין שאלות. במקרה הזה גם לא צריכות להיות שאלות, כי מדובר באדם ישר ללא דופי. הבעיה היא, שבמקרה של דרעי, נטל ההוכחה כבד הרבה יותר. הנטל הזה מטריד אותי.

הכל עובר, ביבי

בשבוע שעבר פרסמתי ב"מעריב" שראש הממשלה מפעיל לחץ כבד על החשבת הכללית של מדינת ישראל, מיכל עבאדי־ בויאנג'ו, כדי שיורידו את הסכום המנוכה ממשכורתו בגין זקיפת שווי השימוש ברכב. עניינית, כתבתי, נתניהו צודק. אין סיבה שישלם על הערך העצום של המכונית הממוגנת. הבעיה היא המכלול: באותו זמן משמשת אותה חשבת כללית כמי שמאשרת את הוצאות המעון המלכותי בבלפור, והטירה המשפחתית בקיסריה. אחרי פירוק "ועדת השלושה", החלה שרה נתניהו לפנות ישירות לחשכ"לית הממלכתית והשתיים אף נפגשות ומדברות על הנושא. אין פוצה פה, ומצפצף. 
 

אבל יש עוד: נתניהו מקטר על התלוש שלו, אבל שוכח להזכיר שבניגוד לכל שאר אזרחי המדינה, אין לו הוצאות מחיה. הכל על קופת הציבור. הוא בעצם יכול לחסוך את כל הכסף. לא עולה לו מים, חשמל, ארנונה, כלכלה, מסעדות (טוב, זה היה תמיד סעיף הוצאות קטן מאוד אצלו), וכל ההבלים האלה שטורדים אזרחים רגילים. משפחת נתניהו הצליחה להטיל על הקופה הציבורית לא רק את כל הוצאות מחייתה בירושלים, אלא גם את רובן הגדול של ההוצאות בקיסריה. 
 

זאת ועוד: בניגוד לראשי ממשלה קודמים, שני בניו של נתניהו זוכים לאבטחה צמודה גם אחרי גיל 18. הושג לזה אישור, איכשהו, באמצעות ועדות וחותמות גומי. הקטן, אבנר (צעיר מקסים וצנוע) מגיע ליחידה הקרבית שבה הוא משרת עם מאבטח, שממתין לו ביציאה כשהוא יוצא הביתה. המבוגר, יאיר, היורש הרשמי של הממלכה, משייט ברחבי העולם עם אבטחה צמודה. לאחרונה שב מסיור תענוגות של כמה שבועות, כולל אתרי סקי יוקרתיים, כשמאבטחיו עמו. על חשבוננו. אגב, מדובר באחד המסעות היקרים ביותר בתולדות האבטחה הישראלית (למעט ראש ממשלה ונשיא). אני שואל את עצמי למה אין אבטחה גם לנועה נתניהו (כן, יש לנתניהו בת כזאת)? 
 

לשני הבנים יש גם רכב צמוד. הם משתמשים במאגר הרכב של משרד ראש הממשלה, בדרך כלל פלוס נהג. לכל הבילויים הפרועים (ויש הרבה) של יאיר נתניהו מסיע אותו רכב על חשבוננו, פלוס מאבטח ולפעמים גם נהג. על זה, אין ביקורת. הכל עובר, ביבי. ועוד לא דיברנו על המים בבריכה והיטל הבצורת וחשבון הגלידה פיסטוק וסיפור הטבח הפרטי שסופר כאן לפני כמה שבועות, שמועסק על ידי בלפור אף על פי שאין לו סיווג ביטחוני של השב"כ, ועוד עשרות סיפורים שפורסמו או לא, הרי גם ככה אף אחד לא באמת מתעניין. אבל לדרעי יש אימפריית נדל"ן, וזה מיד כובש את הכותרות.

"כן, הדיון על הנכסים בבעלות משפחת דרעי מטריף אותי", הודה דרעי באוזני ביום חמישי, "טוב שלא בודקים את הדירה של אמי הזקנה, או של אחי, הרב יהודה, בבאר שבע. לי וליפה יש דירה אחת, זו האמת", אמר, "לקחנו עליה משכנתה שמשלמים עד היום". שאלתי אותו על המגרש בגבעת שאול. "כשהייתי בחוץ, רציתי קצת להתרחק מרחוב הקבלן וכל העסק הזה, אז קניתי אותו, בסוף החלטתי להישאר בהר נוף, מכרנו אותו לאחי מומו, שהוא איש מבריק שעוסק בנדל"ן, והוא בנה שם בית". 
 

שמעתי, אמרתי לו, שהבעיה היא לא העסקה, אלא ההסתרה. "איזה הסתרה", אמר, "הכל דווח כחוק, אחי שילם את כל המסים, הייתה קבוצת רכישה, יכול להיות שהמגרש עדיין רשום על שמי ולא עבר, אפשר לברר את הכל מהר מאוד. מה שבטוח זה, שאין לי חמש דירות בירושלים והעסקה הזו נוהלה כמו שצריך". שאלתי אותו על אחיו. "כן, אחי שלמה הצליח בחיים, הוא עורך דין ונדל"ניסט, הוא שווה על הנייר 50 מיליון שקל. אז מה? אסור לאנשים להצליח כי הם מש"ס?".
 

בשלב הזה פירט דרעי שמות של פוליטיקאים בכירים ואת שווי הדירות שלהם. "אצלם אין בעיה. רק אצלי", אמר בכאב, "יש לי תשעה ילדים, חיתנתי שבעה מהם, עזרנו עם הדירות, קצת פה ושם, לקחו משכנתאות. הייתי 14 שנה בשוק הפרטי, אחי מומו עוזר, אני קצת עוזר, הבת שלי התחתנה, יש לה כבר תינוק בשם אריה מכלוף, היא ובעלה גרים אצלנו עכשיו, עוד לא הסתדרה. מזל שאין גם לה דירה". על הבית בספסופה מגן דרעי בשצף קצף: "אתה יודע כמה עולה בית כזה? הרבה פחות מדירה בתל אביב. הוא לא שלי. זה פתרון של כל המשפחה, כל החופשות והחגים והאירועים המשפחתיים נחגגים שם, זה חיסכון גדול". 
 

במקרה הזה הוא קצת מפספס. הבית בספסופה מנקר עיניים לא בשווי, אלא בנראות שלו. למי שרוצה להיות מנהיג השקופים לא כדאי להסתובב עם בית קיט גלילי ובו שתי בריכות שחייה. בדיוק כמו "וילה גלנט" שנחשפה בזמנו, וחרצה את גורלו של היושב בה, שנשלף מלשכת הרמטכ"ל ברגע האחרון (למזלנו). 
 

מה שחירפן את המערכת היה צו איסור הפרסום. "ברגע שיצא צו כזה, התחושה הייתה שיש כאן ריגול חמור או איזה עבריין נמלט", אומר שר הפנים. הוא צודק. מי שהוציא איסור פרסום בהול באותו לילה, והפיץ אותו בין המערכות עם שמו של אריה דרעי, בוודאי מגיע לעבודה מדי בוקר בדיליז'נס. האנשים האלה מנותקים. הם לא שמעו על הרשת החברתית. הם משוכנעים שמקסימום, יכנסו את "ועדת העורכים" וישתיקו את התקשורת. גם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט יודע שהייתה כאן תקלה חמורה, והוא התבטא בסגנון הזה בשיחות סגורות השבוע. השאלה היא, האם החברים בפרקליטות יפנימו שהכללים השתנו ואנחנו בעידן חדש. 
 

"אין לי טענות", אומר דרעי, "זו הייתה תקלה, לא היה בה זדון. אני ממלכתי הפעם, בגרתי והפקתי לקחים, יש כאן בדיקה של שלטונות המס שהנסיבות הפכו אותה לחקירת רצח, יש לי סבלנות, אני מקווה שזה ייגמר מהר". 
 

לא ברור איך זה ייגמר. או שיתברר, שוב, שדרעי מושחת ומקולקל עד היסוד, או שהתיק ייסגר בלי כלום, או שתימצא איזו קומבינה גבולית, ישראלית, של רואי חשבון מפולפלים. כך או אחרת, התוצאה הסופית לא תשנה, לדעתי, את ההכרה שבכל מה שקשור לאריה דרעי, השנאה, התיעוב, וגם הגזענות מכתיבות את התנהגותנו. אני אצטער מאוד אם יתברר שסרח וייאלץ לעזוב שוב את המערכת הפוליטית. דרעי מודל 2016 הוא שר לא רע שכבר הספיק לעשות דבר או שניים למען "השקופים". הוא השר השקול, האחראי והמפוכח ביותר בקבינט. יש לו ניסיון מצטבר ומזג נוח, הוא נתפס כאחד הקולות היציבים והלא מתלהמים שיש היום בפורום קבלת ההחלטות הרגיש הזה. הוא בא עם זה מהבית. במלחמת המפרץ הראשונה, אצל יצחק שמיר, היה דרעי הכוח המרכזי בקבינט שאפשר לשמיר לבלום את הקיצונים שביקשו להפציץ במערב עיראק ולפרק לג'ורג' בוש האב את הקואליציה. 
 

רבים מראשי זרועות הביטחון עוקבים עכשיו בדאגה אחר הפרשה הזו ומתפללים שדרעי יישאר. בלעדיו, יהיה למערכת קשה יותר להתמודד עם לא מעט מטורללים, מתלהמים וסתם קשקשנים ששים אלי קרב שהתנחלו בנדל"ן הרגיש הזה, שבו נקבע גורלנו. 
 

ולסיום, עצה אחת לי לדרעי: סמן לחברים שהשיקו אתמול את קמפיין "האשכנזים רודפים את דרעי" שיירדו מזה. שום דבר טוב לא ייצא לך מקמפיין כזה.

במעבר חד ליצחק הרצוג. כפי שנחשף כאן אתמול, בסביבתו של הרצוג מפנים אצבע מאשימה לכיוון הכללי של ח"כ אראל מרגלית, שמרים לאחרונה את נס המרד נגד היו"ר המקרטע של המחנה הציוני. 
 

מרגלית אף פעם לא היה הבריון של השכונה. אם הרצוג היה ילד הכאפות השכונתי הנצחי, הרי שמרגלית היה חנון הייטק, חייזר סייבר שנזקו מועט. לפני כמה שבועות החל השינוי. מרגלית שכר את שירותיהם של שניים: האסטרטג משה קלוגהפט ואיש הפרסום ספי שקד. קלוגהפט מזוהה עם קמפיינים נגטיביים כוחניים, מתוחכמים ויעילים להפליא. הוא השחיר חצי מהמחנה הציוני בבחירות האחרונות בשירותו של בנט ונחשב לאחד המוחות המבריקים שעמדו מאחוריו (יחד עם שלום שלמה). כשאתם יוצאים לקרב מלוכלך, אתם רוצים שקלוגהפט יהיה בעדכם. ספי שקד, עולם קטן, היה האסטרטג של אריה דרעי בבחירות האחרונות. 
 

מרגלית רוצה להחליף את הרצוג. הסגנון שלו, שהיה רך ומהוקצע, השתנה כמעט בן לילה, כפי שחזינו באותה התפרצות (מוצדקת) בישיבת הסיעה. הנחת העבודה במפלגה, מרמת פעילי השטח ועד סביבתו הקרובה של הרצוג, היא שמדובר בקמפיין נגטיבי מתוכנן היטב מטעמו של מרגלית, שמכחיש בתוקף כל קשר לכך. מישהו סרק את התקשורת, איתר את הכתבה ההיא מ"ישראל היום", חפר בה קצת, והתלונן במשטרה. הרצוג משוכנע שמדובר בהבלים שיתפוגגו במהירות. יכול להיות שהוא צודק. אתמול בבוקר נפוצה במפלגה התהייה לאן נעלם שמעון בטאט, מי שהיה יד ימינו של הרצוג ומנהל המטה שלו בפריימריז נגד יחימוביץ' וגם בבחירות הכלליות. בטאט ירד למחתרת. יכול להיות שמישהו הצליח "להביא" את בטאט עם חומרים מפלילים נגד היו"ר? יכול להיות שבטאט עבר לעבוד אצל מישהו אחר? אחד שיכול להרשות לעצמו, נניח, רכש יוקרתי כזה? 
 

תשובות אין, כרגע. אין גם שום ראיה לכך שהייתה כאן עבירה כלשהי, מצדו של מישהו. מה שיש, זה מפלגה במבוכה, מדשדשת בסקרים, ממלכדת את עצמה. גם כך, הרצוג היה קרוב לאפיסת כוחות, שחה במים סוערים נגד הזרם והסקרים. עכשיו הלבישו לו משקולת עופרת על הצוואר. נראה אותו ממשיך לשחות. 
 

אתמול אחר הצהריים זימן הרצוג את התקשורת כדי להפסיק את הדימום. בהופעה קצרה ומרשימה הכריז שהוא לא פראייר, שהוא יודע מי ניסה לתפור לו תיק, והבטיח ש"יקבל בעיטה פוליטית שלא ישכח כל חייו". היו בסביבתו כאלה ששאלו את עצמם למה בוז'י לא נראה ככה לפני הבחירות. המשמעות הפוליטית של שתי הפרשות הללו יכולה להיות גדולה. הרצוג חידש לאחרונה את המגעים עם נתניהו על ממשלת אחדות. המגעים היו רציניים והתפוצצו, שוב, כנראה מהצד של הרצוג. עכשיו זה נגמר. כל עוד יש חקירה, המגעים היחידים של הרצוג יכולים להיות עם עורכי דינו. אצל דרעי זה עוד יותר מסובך. הוא בקואליציה. אם הבדיקה מבשילה לחקירה פלילית, הכל אפשרי. בדיוק כשנתניהו התכוון לחגוג את התקציב הדו־שנתי ולסמן לעצמו עוד שנתיים בטוחות בקדנציה, החלה הספינה להיטלטל מחדש. אין רגע דל.

ביום חמישי ב־8 ורבע בבוקר הגיעו שני המחבלים הפלסטינים לדקור חיילים בעמדה של צה"ל בחברון. הכוח פעל היטב, הגיב מהר ובסוף האירוע, שארך דקות בודדות, הייתה תוצאה לא רעה בכלל: חייל פצוע קל ושני מחבלים מוטלים על הקרקע. אחד מת בוודאות, השני בשלבי גסיסה, עם שישה קליעים בגופו. כיתת הכוננות הגיעה במהירות, עם קצין. הוא בדק, על פי הפקודות, את שני המחבלים, וידא שלא הייתה עליהם חגורת נפץ, אפילו הפך אותם (מהבטן לגב) והרחיק סכין שהייתה עדיין ליד אחד מהם. האירוע תם. 
 

שש דקות נוספות חלפו, עד הגעת המ"פ, עם החפ"ק שלו, כולל החובש. כבר בהגיעם היה האירוע גמור. המ"פ הורה לחובש לטפל בחייל הפצוע ולפנות אותו, ונשאר לפקח על פינוי המחבלים. הוא והמ"מ בעצם סגרו סופית את האירוע. רק אז, 11 דקות אחרי שהכל נגמר, סיים החובש את מלאכת החבישה, הפקיד את קסדתו בידי אחד מחבריו, דרך את נשקו וירה בראשו של אחד המחבלים כדור בודד, מטווח קרוב. מה עשית? שאל אותו החייל שהחזיק בקסדה, "הוא בא לדקור את החברים שלי, מגיע לו למות", אמר החייל. המ"מ שאל את אותה השאלה, וקיבל את אותה התשובה. חייל ישראלי בן 19 מינה את עצמו לתובע, שופט ותליין, לקח את הנשק ובניגוד מוחלט לפקודות עשה את מה שהבטן שלו הורתה לו לעשות. זה לא קרה בסערת הקרב, זה קרה אחרי שהקרב נגמר, כולם רגועים, השטח מתארגן לפינוי. 
 

המ"פ והמ"מ בשטח, אנשי חטיבת כפיר, הבינו את חומרת המעשה. הם דאגו לפינוי מיידי של החייל היורה מהמקום ודיווח מיידית למג"ד. ממנו זה עבר למח"ט ותוך חצי שעה נחת הסיפור הזה על שולחנו של אלוף פיקוד המרכז, רוני נומה, שהורה למח"ט לצאת מיד לשטח ולבצע תחקיר מבצעי. המח"ט הגיע ובשעה 12 וחצי התחקיר הושלם. תוצאותיו היו ברורות: המח"ט התקשר לפרקליט הצבאי הראשי, ששמע את הפרטים והורה להזמין מיד מצ"ח. האירוע חייב לעבור מהמישור הפיקודי למישור הפלילי. אלה הפקודות, אלה הכללים, תמיד היו. עד רגע זה הרמטכ"ל ושר הביטחון בכלל לא היו בתמונה. כולנו צריכים להיות גאים בהשתלשלות הזו.
 

מה שהצית את היצרים הייתה המילה "רצח". אף אחד מבכירי צה"ל לא השתמש בה, למעט חוקרי מצ"ח, שחייבים, על פי הפרוצדורה, להזהיר את החייל הנחקר באזהרה בכל מרחב העבירות האפשריות במקרה שלפנינו. מכיוון שמדובר בירי של כדור בראש, גם המילה "רצח" נכללה. התקשורת עשתה מזה, מיד, כותרת ראשית. בצדק. 
 

בשעה 1 וחצי דיווח הרמטכ"ל על האירוע לשר הביטחון משה (בוגי) יעלון. שניהם היו תמימי דעים באשר לחומרת האירוע. שניהם לוחמים ותיקים, ערכיים, שיודעים להבדיל בין חתירה למגע להתבהמות. צה"ל צריך להיות חזק, אבל גם צודק. מה שמותר לערבים, אסור לנו. חובה לשמור על צלם אנוש. חובה לתחזק ערכי מוסר. אין לחרוג מהפקודות. יעלון ואיזנקוט סיכמו שכל אחד יפרסם הודעה ויבהיר את הסתייגות הצבא מהמעשה ופתיחה בחקירה. הם ידעו שלסרטון יש פוטנציאל להבעיר את השטח, שהעולם יעשה בו שימוש אסטרטגי, ששוב יוצגו הוכחות לכך שהישראלים מוציאים להורג את הפלסטינים. מכיוון שכל זה לא נכון, נוצר צורך להבהיר מיד את המדיניות הישראלית. לשכת הרמטכ"ל (באמצעות דובר צה"ל) ולשכת שר הביטחון פרסמו את ההודעות. איש לא קרא לחייל "רוצח". ועדיין, לא איזנקוט ולא יעלון האמינו שעוד בטרם תשקע השמש, הם יהפכו לבוגדים, אויבי העם. 
 

הדבר הבא שיעלון עשה, זה להתקשר לראש הממשלה. גם ביבי הבין את חומרת האירוע. יעלון ביקש שיפרסם הודעה בהתאם. נתניהו עשה כן. לרגעים היה נדמה שיש לנו ראש ממשלה אמיץ, שלא מתבלבל ולא נגרר אחרי ההמון. אבל אז שקעה השמש, וזרחה שוב, ועד מוצאי שבת כבר היה ברור לכולם שההמונים בעד החייל. מתברר שבנורמות החדשות שהונחלו כאן, לירות בראשו של אדם מת, או גוסס, מטווח שני מטרים, זו גבורה עילאית. קהלני? רועי קליין? אלה ילדים. החובש שירה בגוסס משני מטרים, אחרי שהקרב תם, הוא הגיבור החדש.
 

במוצאי שבת פרסם נתניהו הודעה חדשה, מתקנת. הוא כבר לא מאה אחוז מאחורי צה"ל, הוא גם מאחורי החייל, והוא מבין את הורי החייל, הוא בכלל מהאו"ם, מתווך בין הצדדים. מכל הדברים שקרו השבוע, זה הכי מביש. אבל הודעת נתניהו באה קצת מאוחר מדי. הוא כבר זוהה כמשתף פעולה עם הגרועים ביותר (רמטכ"ל צה"ל ושר הביטחון). אז מה עושים? באותו ערב הדליף מי שהדליף מלשכתו, לערוץ 2, ש"ראש הממשלה הורה להפסיק להחזיר גופות של מחבלים". בום. איזה גבר.
 

הבעיה הקטנה היא, שהסוגיה לא על סדר היום. הגופה היחידה שיש כרגע בידי ישראל היא גופתו של המחבל שמת פעמיים בחברון. למשטרה ולצה"ל יש מדיניות ברורה בנושא, שהושגה אחרי דיונים רבים בקבינט, חילוקי דעות, מריבות וחרטות. בסוף, זה התגבש לכלל מדיניות. והנה נתניהו, באבחה מהירה, לקראת מהדורת שמונה בערב, זקוק באופן נושא להדגמה חיה של גבורה ומנהיגות עברית חדשה ומוציא את הפרסום המגוחך הזה. "ראש הממשלה טלפן והורה לשר הביטחון", לשון החשיפה המהדהדת הזו בערוץ 2. אין בושה.

הנה תזכורת קטנה: כשגורמי ימין קיצוני העלו גל של האשמות באושות נגד השב"כ בעניין חקירת ההצתה בדומא, היה זה נפתלי בנט שהתייצב וגינה את המסע נגד השב"כ. ביבי המתין לגינוי של בנט, וגינה מיד אחריו. אותו דבר בדיוק קרה עם גינוי דבריו של ראש עיריית אשקלון שקרא לא להעסיק ערבים, עם גיבוי לרמטכ"ל בסוגיה קודמת, עם גינוי דבריו של סגן השר ירון מזוז נגד הערבים ("תגידו תודה שאנחנו מרשים לכם להיות כאן"). נתניהו ממתין לבנט, ומגנה אחריו. הוא לא ירשה לעצמו לגנות ולו עניין אחד שבנט לא גינה קודם, כי גם בבחירות הבאות הוא צריך לזלול את קהל מצביעיו של בנט. ברשת הטוויטר זה כבר הפך לבדיחה. כשבנט מפרסם איזה גינוי או גילוי דעת, מתחילה ספירה פומבית לאחור, עד הפרסום הדומה של נתניהו, שתמיד מגיע.
 

יש דוגמאות רבות נוספות: כשבנט אמר שהטרור אינו תוצאה של ייאוש אלא של תקווה, קפץ נתניהו מיד אחריו. השבוע הוא השתמש בניסוחיו המדויקים של בנט באשר לסכינאים הפלסטינים. מילה במילה. כשנפלט לנתניהו משהו על פעולה ישראלית חד־צדדית בביקורו האחרון בארה"ב, בנט גינה את הדברים וביבי מיהר לחזור בו. יש לו נקודת התייחסות אחת, מגדלור אחד שמתנשא מעל כל השאר, נפתלי בנט שמו. 
 

והנה הודעה שהגיעה זה עתה. אחרי שפורסם שבנט התקשר למשפחת החייל היורה שלוש פעמים השבוע, הגיעה מלשכת ראש הממשלה ביום חמישי בערב, זמן קצר לפני המהדורות, ההודעה הנכספת על "שיחת טלפון בין נתניהו לאבי החייל". אין אפס.
 

אגב, עניין דומה קורה עם יאיר לפיד. שלשום צייץ לפיד בטוויטר גינוי למכתב הסנאטור פטריק לייהי, בעניין הסיוע האמריקאי לישראל ופגיעתה של ישראל, לכאורה, בזכויות אדם. רבע שעה אחר כך הופיע גם גינוי של ביבי. לפני כמה שבועות צייץ לפיד משהו על פנייתו לראש עיריית לונדון בעקבות כתובות ברכבת התחתית, תוך דקות היה שם נתניהו לפניו. גן ילדים מלא קרדיטים.
 

זה לא מצחיק. מנהיגים אמורים להוביל את העם, לא להיגרר אחריו. יש כמה דברים יותר חשובים מהצורך להיבחר פעם נוספת. יש כאן ערכים, יש כאן קווים אדומים, נתניהו היה לוחם והוא יודע מצוין שמה שהחייל עשה בחברון הוא מעשה שלא ייעשה. אני מניח שאם נתניהו היה עומד בראש העם ביציאת מצרים, הוא היה עומד שם, מול ים סוף הנבקע בחרבה, וממתין לנפתלי. אם בנט יקפוץ פנימה ויחצה, זה סימן טוב. אחר כך צריך לוודא שרוב העם עובר, ורק אחר כך יגיע תורו של ביבי, הוא יבדוק את טמפרטורת המים, יעשה סקר או שניים, ויעבור.
 

צריך להודות לאל שהצמד משה (בוגי) יעלון וגדי איזנקוט מחזיקים במושכות הביטחון בימים אפלים אלה. הקלות הבלתי נסבלת שבה הפכו ההמונים ברשתות החברתיות את שני אלה לבוגדים, צריכה להדאיג את כולנו. גם את ביבי. חוסר היכולת של הציבור להבחין בין עיקר לטפל, בין אסור למותר, הוא סיבה לדיכאון. אם "פרשת השב"כ" הייתה מתפוצצת עכשיו, ולא בשנות ה־80, היו האחראים מקבלים פרס לביטחון ישראל. דווקא מערכת הביטחון היא שמפגינה היום את עמוד השדרה הערכי, את היד היציבה על ההגה. השנאה המפעפעת ברשתות החברתיות מאכלת את אמות המידה המוסריות ואת הצורך שלנו להיצמד לערכים האנושיים שבשמם הקמנו את המדינה הזו. צבא שבו חייל מחליט ש"הוא לא ייצא מכאן חי" ומוציא להורג אויב גוסס, אינו צבא אלא פלנגות. בשלב הבא נתעלל בגופות. מוזר שדווקא אלה ששונאים כל כך את הערבים, מתעקשים להנחיל לנו חלק מהערכים שאנחנו רואים שם, בסוריה, בעיראק ובעזה.
 

איך תיגמר פרשת החייל? הימור: לא רצח, ואולי גם לא הריגה. יכול להיות שיתברר שהוא בכלל לא הביא למותו. כך או אחרת, אני בספק אם הוא יישב יום אחד בכלא. מה שבטוח, לדברי אישיות ביטחונית בכירה ביותר: לוחם הוא כבר לא יהיה, וגם לא חייל בצה"ל. הוא כנראה יודח מהצבא, וטוב שכך. בימים שבהם אין מלך בישראל, כל דאלים גבר ואיש הישר בעיניו יעשה, מישהו צריך לסמן את דרך הישר והשכל. המישהו הזה הוא משה (בוגי) יעלון, יחד עם הרמטכ"ל שלו, גדי איזנקוט (צל"ש גם לציפי לבני, אחד הקולות הבהירים והיציבים ביותר בסוגיות מוסריות, שהקריאה השבוע במלואה את איגרת הרמטכ"ל לחיילים מעל דוכן הכנסת).

# # #
 

מילה טובה לסיום: החלטת המדינה להתנגד לדרישה המחוצפת של שרה נתניהו (שבעלה התקשר חמש פעמים לפרקליטה כוכבית נצח דולב כדי להפעיל לחץ) לפסול את נשיאת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בתביעת גיא אליהו, היא קרן אור באפלה. מתברר שמישהו שם למעלה החליט שיש גבול לכל תעלול, וגם את הטירוף המופרע ביותר צריך לעצור איפשהו. 
 

אם נצרף לזה את הידיעה אתמול ב"הארץ", שלפיה בעקבות התחקיר (המצוין) של גידי וייץ על היחסים בין הבעלים של "וואלה" שאול אלוביץ' לראש הממשלה נתניהו וההשלכה של כל זה על בזק ושוק התקשורת, שוקל היועץ המשפטי למנוע מנתניהו לקבל החלטות בנושאי תקשורת, נקבל סוג של הפתעה. יש מצב שיש לנו יועץ משפטי לממשלה ישר, חסר פניות ונטול שיקולים זרים. זה מרענן.