אסור שפרשת הרצח בתל רומיידה תיעלם במחילות תעלולים משפטיים סמויים. לא רק משום שהחייל א' רצח ללא הצדקה מבצעית, אלא משום שהקואליציה הממשלתית, בגיבוי אספסוף הימין, מאיימים לרצוח את צה"ל. זה לא קורה רק עכשיו ורק בגלל העמדת א' לדין. זהו תהליך מתמשך שבו מנסה הממשלה לכפות על צה"ל מנטליות של כנופיית קוזקים, או בלשון החצצים הצה"לית: "תת־תרבות עבריינית".
האירוע בחברון חשף מהלך מזימתי כללי שפועל בניגוד להוראות הפתיחה באש של צה"ל. או כפי שהצהיר עושה דברו של בנימין נתניהו, גלעד ארדן: "כל מחבל צריך לדעת שהוא לא ישרוד את הפיגוע שהוא עומד לבצע". שר הביטחון הזהיר מפני התבהמות ומיד הפכה פרשת א' מתל רומיידה להיות החזית העכשווית בקרב על קולות הימין המטורף בין הליכוד לבית היהודי. במקביל התלהט הקרב בין השמאל השפוי למרכז־ימין על קולות המרכז המבולבל.
הלך הרוחות בחברה הישראלית בנקודת זמן זו של הפרשה מורה כי יש רוב יהודי "בעד מה שעשה החייל". מדגם VIGO קובע כי 78% מתעבורת הרשת תומכת בא'. מכאן ואילך המאבק הוא על מה בדיוק עשה, ולכן חשוב לשמור את מהלכי המשפט והחקירה על אש תמיד של שקיפות ובולטות ציבורית. זהו המגרש שעליו תיערך ההתמודדות על דעת הקהל. התקווה היא שפרוטרוט גרפי של האירוע, ההשפעה הסביבתית ואישיותו של א' ישנו את עמדת ה"מרכז". התקווה היא שהתהליך הציבורי־משפטי שיהדהד באורח בולט בתקשורת ישכנע את אותו מרכז שאין שום הבדל בין "כהנא צדק" ל"החייל צדק", והצפת העובדות והעדויות תכניס לפרופורציות את ההבדל בין מתלהמיKILL THEM ALL לבני האדם.
זהו גם המפתח לשינוי אמיתי ברמה הפוליטית. המכשול העכשווי לשינוי הוא מצביעי לפיד. אלה שנגררו על ידו ובמו פיו לקבוצת היד החזקה, הנפש המבועתת והשכל הרפה. אלה בעיקר זקוקים למשפט ראווה מפורט וממושך. אומנם יאיר לפיד הצהיר "אם מחבל שוכב על הרצפה ומנוטרל אסור לירות בו", אבל באותה נשימה הוסיף כי "אם מחבל עם חגורת נפץ מתקרב, צריך לשים לו כדור בראש".
זה בהחלט נכון ואפילו עומד במבחן הוראות הפתיחה באש של צה"ל, אבל מה שעושה את המנגינה זה הטון. "לשים לו כדור בראש" זו התבטאות פרחחית שהופכת את הסיטואציה הכי מורכבת והכי גורלית בענייני חיים ומוות לפוזה מערבונית של גיבור מקלדת מתחזה לקאובוי. לעומת לפיד והחירות לקשקש, לחייל בשטח יש בעיה אמיתית בזיהוי מחבל וחגורת הנפץ, ויש מצב למרווח טעות טרגית, לפוטנציאל זיהוי שגוי שתוצאותיו הרג מיותר של פלסטינים או פגיעת מחבל בכוחותינו. לכן נדרשת מן החיילים ערנות שיא, זיהוי נכון וירי מדויק.
דבר אחד אסור שיקרה, והוא חייל ש"שם כדור בראש" בסגנון תל רומיידה. זו לא טעות בזיהוי, אלא רצח בדם קר. אחר כך, כך דווח, הלך החייל ללחוץ את ידו של ברוך מרזל שאפילו לא ידע במה זכה לכבוד הזה. ורק בהמשך אמר מרזל "אם הייתי יודע שזה הוא שירה, הייתי גם מנשק אותו".
נייר הלקמוס
בסיבוב הראשון בקרב על דעת הקהל ניצחו מרזל והימין המטורף. עיריית בית שמש קראה לתושביה לתמוך בחייל. ליברמן ושות' הגישו את מנת התרעלה שלהם. רב העיר צפת פסק כי יש "להלל ולשבח את הלוחם שירה למוות במחבל... אנשים נרצחים פה כל יום - ואיזנקוט מתעסק בזקן של החיילים. זה השטויות שיש לו בראש? כמה עוד ייהרגו בגלל הרפיסות הזו".
המטרה האישית היא הרמטכ"ל, אבל הפגזים שנורים מימין פוגעים בצה"ל. לא בכוננות חיילים לירות במצבי אמת, אלא בדחיפתם לירות על מנת להרוג במצבי סרק. לצבא אין ברירה אלא להתגונן ולחשוף את מקורות הירי הימניים באמצעות ניהול מערכת חקירה שקופה ופומבית של אירועי תל רומיידה. ואם צריך אז גם הדלפות מהחקירה. רק צה"ל יכול לנהל את המלחמה הזו ביעילות, משום שתקשורת המיינסטרים, בנושאי קצה בוערים, משחקת אותה "אובייקטיבית". טיעוני ההגנה הם לגמרי לגיטימיים במובן המשפטי, אבל מוטים פוליטית, מגובים על ידי רוב חברי הקואליציה וזוכים להדהוד תקשורתי נעדר ביקורת.
למזלנו, הימין הרצחני בטוח בצדקתו ועיוור בפענוח המציאות, והוא יגיב בטמפרטורת רתיחה לכל רסיס מידע חדשותי אמיתי שיצוף מהתחקיר הצה"לי לבית המשפט. וכך יישאר הנושא על סדר היום בעוצמה ובפירוט שיסייעו (אולי והלוואי) למבולבלי ה"מרכז" להבין היכן הם חיים.
הפרשה הזו היא נייר הלקמוס האולטימטיבי שאמור להבחין בהבדל בין השמאל והימין במובן העמוק של המילה: בין בני אדם נורמטיביים לבין בני אדם שנסיבות חיצוניות רצחו בתוכם את היכולת להבחין בין טוב ורע. במקרי הרג מעין אלו אין "מרכז" באבחנה בין טוב ורע. יש נסיבות מקילות שבין רצח להרג, ובעיקר יש לציבור הזדמנות להבין את פשר תמונת השלווה, הסוריאליסטית, שהוקרנה מזירת האירוע אחרי הרצח.
המשפט הזה הוא גם ההזדמנות לבוא חשבון עם כל המעורבים. החל בראשון הפוליטיקאים שמשגר את חיילי צה"ל למשימות בלתי אפשריות ועד לא', שעומדת לו זכות תינוק שנשבה בארס הפוליטי והאידיאולוגי. צדקה אחותו של א' שכתבה "אחי היה פיון של המפקדים הבכירים". לכן צריך לחקור גם את צמרת צה"ל. לבדוק מדוע הוראות הפתיחה באש לא חלחלו לדרג המבצעי שהוא החייל א', ובעיקר יש לחשוף את הנבזות התהומית של אנשי האמבולנס בצוות הצלה חברון. במקום לטפל בכל הנפגעים, כולל הסכינאים, הם טיפלו כמובן מאליו בתורתם רק בנפגע שלנו. וכמובן יצחק רבין, האשם העיקרי, על שלא העיף את הבועה המוגלתית של מתנחלי חברון מיד אחרי טבח ברוך גולדשטיין.