לפני חודשיים שחף יצר קשר. לא נפגשנו חצי שנה. "תארגן לי 15 דקות מזמנך. יש לי רעיון בשבילך". עניתי שסבבה, וכבר אני פותח יומן והנה באמצע אפריל פנוי לי יום. "קוף, מספיק עם השטויות. איזה יומן? כבר למדתי אותך, אתה חי מהרגע לעכשיו, מה קורה איתך מחר?". לא יפה שאתה מזלזל בלו"ז שלי, עניתי, אבל מיד הוספתי שמחר זה יופי, נאכל צהריים. סגרנו ודיווחתי לכיפוש שתזכיר לי. היא צהלה משמחה, שאני לוקח אחריות על החיים שלי.
שחף אשכנזי נכנס לחיי בסדנה הראשונה לגמילה מעישון של אלן קאר. הגעתי עמוס ברצון טוב, בכל זאת זו הייתה מתנת יומולדת של האישה. "מאמי, תעשה את זה בשבילי, וגם אם לא יצליח לך, יש החזר כספי". נשכבתי על הכורסה הנוחה הפינתית, התעטפתי בשמיכה, סקרתי את הקהל וחלמתי על התנומה הקרבה ובאה, ואז הוא נכנס לחדר. גבר עם נוכחות פיזית מודגשת, שולט בקולו ובשפת הגוף, אחרי עשר דקות כבר חלמתי, שהנה אני חוסך 2,500 שקל על סיגריות בחודש, והרי כיפוש הבטיחה לי שאם אגמל, אז אחרי שנה היא לוקחת אותי לזנזיבר. האלי ברי כבר רקדה לי בחלום עם פאריאו וביקיני, כמו בדהב של פעם.
"מר קופמן, אני מפריע לך?". האמת שקצת, כן, אבל אני שומע הכל, יש לי חלוקת קשב, אני יכול להקשיב גם בעיניים עצומות. אתה רוצה שאחזור על מה שאמרת? "לא, אני רוצה שתקשיב בעיניים פקוחות, אם זו לא דרישה גדולה מדי". אז הסכמתי, מה אני אגיד לו? שהקהל כבר שבוי שלו? שכל הנוכחים כבר מתוודים בפניו על חטאי ההתמכרות לעישון שלהם, כאילו היה פרנציסקוס הקדוש? תכלס, מאוד רציתי לראות את האלי בזנזיבר, אבל אחרי יומיים נשברתי וחזרתי לעשן. אחרי חודשיים באתי לריענון והחזקתי מעמד 19 יום. אחרי ארבעה חודשים באתי לעוד אחד, ושמרתי על ניקיון ארבע שעות, כי היה יום מעצבן במיוחד.
אבל האיש הזה לא מוותר, בכל זאת עברו אצלו 10,000 מעשנים, ואם מתחשבים במדד אחוז ההצלחה של הרשת העולמית (שלושה חודשים ללא עישון), אז לפחות 90% מהקליינטים חזקים בראש הרבה יותר ממני, והאמת היא שזו לא חוכמה גדולה, כי גם ה־10% שממשיכים לעשן, לבטח הרבה יותר יציבים.
שחף, בן 43, הגיע לתחום הזה ורכש מוניטין של מומחה לטיפול בהתמכרויות, אחרי שנגמל מעישון לפני שמונה שנים. הוא עישן 30 סיגריות ביום, הגיע לסדנה וחדל. הוא בן לנוירולוג ופסיכולוגית, למד לימודים של חכמים: כימיה, ביולוגיה וביו־פיזיקה מולקולרית (אני מתקשה אפילו לאיית את זה, בטח שלא מבין בזה) בארץ ובארה"ב. אפילו משחק הוא למד שלוש שנים אצל יורם לוינשטיין. בקיצור, הבחור עמוס בתארים, האמת שגם בשכל.
דפקתי במהירות שתי סיגריות לפני שנכנסתי למסעדה. מה קורה, גבר? אני קצר בזמן, במה אני יכול להזיק לך? "שב, שב. אני מריח שהרגע עישנת, איפה החנית את הפוזה לפני שנכנסת?". צחקתי ושאלתי על הרעיון שיש לו בשבילי, ובמקביל הבעתי צער שדפקתי לו את הסטטיסטיקה, אבל הוא לא התרשם. "באתי להיפגש איתך מתוך חמלה", הוא אמר. "יש לי בשבילך פתרון אלגנטי משויף, שיסייע לך להתגבר על עצמך, ואולי תחיה טוב. אני עוקב אחריך תקופה: מאזין, קורא וצופה. אני חושב שפיצחתי את הפוזה, שהסיגריה ביד היא חלק ממנה. אתה לא צריך לעשות שום דבר מיוחד, אנחנו ניפגש פעם בשבוע, שעה־שעה וחצי בכל פעם. אתה תפסיק לעשן, תתחיל לאכול נכון, אולי גם תיהנה מהחיים".
שוב האלי ברי עפה לי מול העיניים רצה על החוף בזנזיבר, בביקיני בצבע לימון עם פאריאו לבן. איך הגענו מהסיגריה לאכילה נכונה? "אני מרצה עכשיו בסדנאות על לרזות מכלום, לאבד את הצורך לאכול סתם. מספיק שלא תאכל בלילה, כפי שאתה רגיל, ואתה מפחית משקל, באחריות". הבחנתי שהוא לא אוכל לחם ולא מתוק, והוא נראה לי מאושר. אז סיכמנו ללכת על זה, רק אמרתי לו שאני נורא עצבני ממה שקורה מסביב, כדי שיבין. אחרי זה טלפנתי לכיפוש, אמרתי לה להזמין כרטיסים לזנזיבר בסביבות מרץ 2017. היא התחילה לבדוק עלויות.
# # #
נפגשנו שש פעמים בבית קפה שכונתי, בכל פעם מילאתי מאפרה והוא לא התרגש, רק שאל מדי פעם מדוע אני לוקח ללב. השבוע נפגשנו אצלי בבית, כי הוא החליט שאני כבר זמין לשינוי. יא זאלמה, מה אתה אומר על אריה־גאנב־זכאי־צדיק־תמיד? אתה מוכן להסביר לי איך מישהו שמשתכר כשכיר רוב חייו, מגיע לערימה כזו של נכסים? אתה יודע שאני מבוגר ממנו רק בחמישה ימים? אני ממש מרגיש כישלון.
"בוא נעסוק בעיקר, תפסיק להתרכז בשטויות. אתה יכול לשנות את המצב הזה? אתה רוצה לצבור נכסים כרגע? אין לי תשובות בשבילך. אני רק מבקש להדגיש שסכסוך עם עצמך, לא מקדם את העלילה. ואנחנו כאן כדי להתמקד בעלילה, שהיא אתה, איך אתה מוותר לעצמך על העישון". תגיד, אכפת לך אם אני אשכב על הספה ואקשיב לך? פשוט יותר נוח לי בשכיבה. הוא התפוצץ מצחוק. "אתה יודע שאתה ילדותי? אתה רוצה לנמנם? תגיד: שחף, אני רוצה לנמנם. מה אתה מנסה עלי מניפולציות זולות".
לא, בנאדם אל תדרדר את השיח בינינו לנמנום. מה אתה אומר על דיירי אגם הדרעק והחייל היורה? הא, כל אחד שם נהיה גנרל מבין בלש"ב, מסבירים, מחווים דעה על הרמטכ"ל ועל החקירה. איפה שירת בצבא? "הייתי בעורב גבעתי, אבל למה אתה מבלבל לי את המוח? אני חבר כנסת? תפסיק להדליק סיגריה בסיגריה, תרגיע ותקשיב לי, אני רוצה לדבר איתך".
בסדר, ברור לי. אבל תגיד לי כמה שנים יחטוף החייל, שכל הג'מעה של סמוטריץ', מרזל, בן ארי, החלאה גופשטיין וכל הבית היהודי הלבן, בטוחים שמגיע לו צל"ש? אתה צעיר, אבל אני גדלתי על צל"שניקים אמיתיים. אתה יודע שהיה לי ספר על צל"שים במלאת 20 שנה למדינה? אני זוכר את אמיל בריג מליל הגשרים, את נתן אלבז, את סופאפו, את עובד לדיז'ינסקי, כמובן שאת מאיר הר ציון והרופא שלו בוריס שניתח אותו בגרון תחת אש, ואת יהודה קן דרור ממבצע קדש שהציל גדוד, את דוד שלום מגבעת התחמושת. מה נהיה מאיתנו שהמושג הזה של ציון לשבח הפך לטמא בגלל דיירי אגם הדרעק? מה קרה לנו שהציונות הדתית מטמאת את כל המושגים שגדלנו עליהם? איך הפכנו לכזה חרא של עם?
"קוף, תראה איך אתה מדליק את עצמך. אתה מזכיר לי אישה בקריז, אני מביט בשפת הגוף שלך ורואה איך אתה מתדלק תוך כדי תנועה". שמע, קשה לי. אני מתעב פופוליזם. יש כאן ראיות בשטח: מחבל פצוע, חייל שיורה בו, את השאר צריך לחקור ולא להפריע בחקירה. אבל נתון אחד ודאי, צל"ש זה לא, צל"ג דווקא כן. וכשאני רואה את התמיכה בבית שמש וברמלה, אני נחרד.
טוב בסדר, אתה לא רוצה לדבר על זה? בוא נדבר על מכלוף הגנב המורשע ועל בוז'י עם תעלולי הבחירות הפנימיות. לא נדבר על השתיקה של בוז'י עם העמותות, כי למה להעיר מתים מרבצם? איך אתה רואה את השמחה במטה של שלי סכינאי? אתה חושב כמוני, שברגע שהיא שותקת זה יותר מסוכן מהרגע שבו היא מקשקשת? "לא באתי אליך כדי לדבר איתך פוליטיקה. באתי אליך כדי להציל אותך מעצמך, אתה מפנים את זה?".
רגע, תכף נגיע אלי. אתה יודע כמה שמחתי שבג"ץ ביטל את מתווה הגז? לא שאני מבין בזה יותר, אני הרי לומד רק מה שאבי בר־אלי כותב ב"דה מרקר". שמע, האיש תותח, ורואים שהוא שולט בתחום. אבל בכל מקרה מה שנותר לי זו שמחה לאיד. הרי כמו שאני רואה אותך, שחף, ואיך שאני רואה את ד"ר שטייניץ', לא נראה מהגז אגורה.
בכל מקרה, אהבתי את התגובה של רה"מ נתניהו לפסיקה: הציבור יאבד מאות מיליארדי שקלים. אתה הבנת את זה, בנאדם? מאות מיליארדי שקלים!!! ואתה יודע מה? זה מזכיר לי "את רוצו להצביע, הערבים נוהרים באוטובוסים". האיש הזה משתמש באמת כהמלצה בלתי מחייבת, אבל רוב הציבור, דווקא החלק הפתטי והדפוק, מאמין לכל מילה שלו. עוד לא שמעתי ששוב האשכנזים האלה, יימח שמם, דופקים את המזרחים, ולא נותנים לביבי להוציא את הגז מהים. אבל זה יגיע, אחי, זה רק עניין של זמן, תן לזה שבוע־שבועיים, ומירי תצהיר שמדינת תל אביב שדדה את הפריפריה ומנעה מהם גז, געוואלד!!!
"אתה יודע, אני רשמתי לעצמי בראש, אחרי שקראתי כמה טורים שלך, שאשתך רוטנת כל הזמן שאתה חופר. אני כאן איתך חצי שעה, והאמת, גבר, אתה אוכל ראשים, אתה יוצר סרטים תוך כדי תנועה. אתה ממש חי את כל הסצינות, וחושב איך להכניס את ה־כ־ל ל־98 דקות". סליחה, מה כיפוש קשורה בדיוק לאריה־גאנעב, לבוז'י, לחייל היורה, לפאשיסטים מחברון? ולפני הכל, יש לי חבר מה קוראים אותו רמבו, הוא במאי פרסומות. והוא אומר לי בכל פעם שאם אי אפשר לספר את הסיפור ב־45 שניות, אז חבל"ז. 45 שניות זה 90 מילים, איך הגעת ל־98 דקות הא, דבר אלי.
"יפה, אני אדבר סוף־סוף. אכפת לך אם נעשה שאלון קטן? אני רוצה להבין משהו".
אין בעיה, גבר, אכפת לך אם אני אתמתח קצת על הספה? אני אוהב לענות על שאלונים בשכיבה, יאללה, תניע.
# # #
שחף: סיגריה?
אני: צורך פיזי, מרגיע.
שחף: אתה באמת מאמין בזה?
אני: יש לי ברירה? 35 שנה לא טועות.
שחף: אתה משוכנע בזה?
אני: כשאתה שואל, אז לא. רוצה לאכול משהו? בא לי רעב. אולי בגלל זה שאתה מעיק.
שחף: לא, תודה, לא עכשיו. דחה סיפוקים לכמה דקות. כיפוש?
אני: מה כיפוש?
שחף: מה היא בשבילך?
אני: חמצן.
שחף: ומה אתה בשבילה?
אני: הרגל.
שחף: פרט, הסבר, נמק בקצרה, לא לאכול לי את הראש.
אני: מה לא הבנת? בשבילי היא הכל, בגללה אני כאן. מה אני בשבילה? אני הרי לא יודע ולעולם לא אדע. אני מניח שהיא איתי בגלל הרגל שנרכש עם הזמן. מה, עכשיו היא תצא לשוק? למצוא סמרטוט חדש? אז אני מניח שהיא אומרת לעצמה את הכלומניק הזה אני כבר מכירה, בגדול הוא עושה כל מה שאני מבקשת, אז יאללה נמשוך.
שחף: אתה דפוק לגמרי. אתה מודע לזה?
אני: בהחלט, אבל אני לא יודע אחרת.
שחף: ילדים?
אני: שלושתם זו ההצלחה האמיתית שלי, וגם את זה אני חייב לזקוף לזכות האמהות. אבל אני משוכנע שלרגע הם לא מפקפקים במסירות, האהבה, המחויבות והנתינה שלי כלפיהם.
שחף: הם חשובים לך יותר מהעיסוק האובססיבי שלך בצדק לכל ולקלל את כל העולם ואשתו? אתה מבין שהם זקוקים לך חי, ולא מת או עם נפחת ריאות עם בלון ופיליפיני?
אני: כן, בהחלט. אבל אני מכור, מה לעשות?
שחף: אני מוותר על הבעד ונגד סיגריה, אתה כבר שמעת אותי מספיק.
אני: כן, אחי, אתה חופר שזה סוף, בוער לי גזע המוח רק מלשמוע אותך. מה אתה רוצה ממני?
שחף: אני רוצה שתעשן את הסיגריה האחרונה עכשיו, טלפן לאישה ולבנות ותאמר להן: זהו, אני בחוץ. אני לא צריך יותר את הזבל הכימי הזה כדי לתפקד. יהיה לך קשה יומיים־שלושה, אבל אתה יותר חזק מזה. אתה יודע את זה ואני יודע את זה. די להיות לוזר ולוותר לעצמך. אתה מפנים? אני חודר את הפוזה?
# # #
אז הצתי את הסיגריה האחרונה, בשאיפה. טלפנתי לכיפוש, אמרתי לה ששחף ערבב אותי לגמרי, אז אני גמול. היא השתוללה מאושר. הוא אמר שהוא שמח שהבנתי את הרף ואת הסף של דירוג החשיבות בחיים, לחיות כדי לחיות. נזכרתי שזה שיר של שלום חנוך, אבל לא אמרתי כלום. תגיד אתה רעב? בא לך חומוס? "כן, בא לי". אני רק רוצה לספר לך משהו. ראית את השחיתות באוניברסיטה העברית? הפכו יותר ממיליארד שקל לזבל; השתמשו בכספי תרומות למחקר למימון המנגנון; אם זה קורה היה בחברה ציבורית, רשות ני"ע כבר הייתה עוצרת שם 25 איש ב־06:10 על הסובאח. כאן שיקרו ורימו את הות"ת ואת כל העולם ואשתו, אין עצורים. ומה הם אומרים? "הליקויים תוקנו". אתה מבין את זה? המוסד האקדמי שאמור להכשיר את מנהיגי דור העתיד, מנוהל ברמה מחפירה. איזה מסר זה לסטודנטים? "סיכמנו שהולכים לאכול, אז למה אתה אוכל לי את הראש?".
טלפנתי לאהרל'ה ואמרתי לו שאני בא עם אורח בהפתעה. הוא לא התרגש ממני. כשהוא ראה את שחף, דמעו עיניו. הוא גמל אותו ואת רוברט מעישון לפני שבע שנים. רוברט החליף את ההתמכרות למסטיק ניקוטין. הוא לועס כמות של ארבע חפיסות סיגריות ביום, כי קשה לו בארץ. אני מבין אותו.
שחף הזמין משאושה וסלט קצוץ ומים, ואכל בלי פיתות. אהרל'ה שאל אותו אם לא טעים לו, כי זה נראה לו שהוא בולע תרופה. אותי אהרל'ה לא שאל, הוא יודע מה אני אוהב. על הדרך אהרל'ה התחייב לבוא לסדנה של שחף על "לרזות מכלום" ב־30 בחודש. הוא רוצה לעבוד לפי שיטת "סאקסס", ישלם רק אם יצליח. שחף לא נבהל מהדרישה. לא עישנתי שלוש שעות, וכשנפרדנו שאלתי אותו מתי להתחיל עם הסדנה של האוכל, כי אם כבר אז כבר. "מתי שתחליט. רק אל תחשוב על סיגריה. תחשוב טוב, יהיה טוב. אני כאן, אל תדאג".
הגעתי לעבודה מבסוט מעצמי חאלס. אבל הייתה טרגדיה, לקחתי ממישהי סיגריה ושאפתי עמוק. בבוקר שחף שלח מסר "איך אתה?". התביישתי, אז עניתי: עכשיו הקצתי אז סבבה. הוא ענה: stay cool. מה זה "קול", ממש "קול אנד דה גנג". גיא התעורר ורץ אלי כשהוא שואג "אבא, אני אוהב אותך".
חיבקתי אותו חזק חזק, וחשבתי לעצמי: כמה אפס אתה יכול להיות? כמה, בנאדם?
רון קופמן גם ב"רדיו ללא הפסקה" 103FM, כל ערב מ-18:00 עד 20:00