קיץ 1974: משחק גמר הגביע העולמי בכדורגל בין מערב גרמניה להולנד, היה משחק הכדורגל הראשון שלי. בן פחות מ־5 הייתי ולא הבנתי כלום בכדורגל. מה שכן, כמדומני שהתחלתי להבין אז משהו בבני אדם. אני זוכר רבים מהם, חברים של אחד מאחי, ממלאים את הסלון: מכונסים מול טלוויזיה ווקסון בשחור–לבן מגורען, מפצחים גרעיני עפולה, שותים קולה ואורנג'דה מבקבוקי זכוכית של "ליטר פלוס", שואגים משמחה, נאנחים בצער - והפער בין האיגרא רמא של תחילת המשחק לבירה מכבי שבסיומו, מהלך עלי קסם.
מעולם לא ראיתי לפני כן, אפילו בעת מלחמת יום הכיפורים שתמה לה רק חצי שנה קודם לכן, רכבת הרים רגשית שכזאת. במבט לאחור, האנרגיה שנדחסה באותו הערב לסלון ביתנו בגלל המשחק ההוא - שממנו איני זוכר שום מהלך טקטי, אם כי שחזרתי כמה מהם בצפיות חוזרות באותו משחק בשנים מאוחרות יותר - הגדירה את אהבת הכדורגל שלי עד עצם היום הזה. כדורגל לדידי הוא אהבה נכזבת שבה האוהב חותר תחת עצמו: הוא מייחל לניצחון, אבל מרגיש שלם ואוהב באמת רק כשהוא מתייסר בתוגת ההפסד.
מי שהתייסר כהוגן באותו הערב היה יוהאן קרויף, הגיבור הטראגי של הגביע העולמי ההוא (מי הכיר אז את המילה "מונדיאל"?) וללא ספק הכדורגלן הטוב בעולם בעת ההיא. קרויף היה ענק אמיתי: כלומר, יכול להיות שהיו שחקני כדורגל טובים ממנו, אבל מעולם לא היה שחקן טוב כמוהו.
קיץ 1979: "עשהאל" היה הספר הראשון שקראתי בחיי. כלומר, צריך לדייק: את "איה פלוטו" ידעתי בעל פה עוד לפני גיל 3, כך גם את "גן גורים" (דמותו של אבא פיל הגיבור אחראית לאהבת הלחם הארורה שלי עד עצם היום הזה), בהמשך היו גם "קופיקו", "דנידין", "חסמב"ה" ועוד, אבל "עשהאל" של אהרון מגד היה שער הכניסה שלי לעולם המבוגרים. הייתי ילד בן 10 עם אינטליגנציה רגשית מפותחת (מדי) שטייל עם הוריו במשך כשלושה שבועות ביוון והאיים שסביב לה - ומכיוון שאחרי שבוע נגמר לי כבר חומר הקריאה ה"מתאים לגילי" שהבאתי מהבית, עברתי לזה שלהם.
מאחורי כריכת בורדו עם תצלום של קיפוד נפרשו בפני חייו של עשהאל, בנה של החלוצה האגדתית תושייה הלפרין, חובש קרבי בעברו והלום קרב בהווייתו שחי בגפו, עובד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומגדל חתול בשם צפניה. עשהאל מאוהב באיה הציירת, שמאוהבת בכלל באמן דרוזי ומחוזרת גם על ידי אחד בשם דוידזון, איש רעים להתרועע ויריבו הגדול של עשהאל.
אהבתו הנכזבת של עשהאל לאיה הקסימה אותי: המסכן אפילו לא מצליח ליהנות מסקס מזדמן עם אופירה, חברתה הרקדנית והיפה של איה, להפך - קו ישיר מתוח בינו לבין חוויה מינית שאליה התפתה עם זונה מקומית בעיירה דרומית (בתיאור נפלא שמצייר את מרחבי הנגב כסוג של טקסס) באחת מנסיעותיו לצורך תחקיר סטטיסטי.
בן 10 הייתי, והעובדה שעוד לא הכרתי את הקלישאה שלפיה אין דבר שלם יותר מלב שבור - לא מנעה בי מלהאמין בה בכל לבי, משליך מאז את רגשותי על אהבות חסרות תוחלת, שסופן ידוע מראש.
בין הולנד של 1974 ליוון של 1979, בין גיל 5 לגיל 10, התעצבה אישיותי. כל מה שקרה לי מאז, לטוב ולרע, נתפס על ידי בכלים שסיגלתי לי בילדותי: גם כשהקפתי את עצמי ב"חבר'ה", כמו אותו אפרים דוידזון, הרגשתי בודד כעשהאל. גם כשהפועל חיפה זכתה (בטעות) באליפות, המשכתי להתגעגע אל קבוצת נעורי, זו שלא הייתה מסוגלת להיחלץ מהליגה הארצית, וגם כאשר הנשים הנכונות החזירו לי אהבה, הצלחתי להרגיש בעיקר תמיהה גדולה.
אפשר היה לחשוב שכל זה הפך אותי לטיפוס מלנכולי, אבל בפועל קרה דווקא ההפך: מרגע שהבנתי שאהבת החיים היא אהבה נכזבת, זו שבה הסוף (זה עם הטוריות והשיש מסביב או עם המהפך הגרמני או עם איה שנעלמת לפריז) הוא הדבר היחיד הידוע מראש, התחלתי ליהנות מכל רגע.
מעולם לא הכרתי את יוהאן קרויף או את אהרון מגד (אם כי את ההולנדי שהיה לקטלוני ראיתי פעם ביציע בקאמפ–נואו), אבל מי שהיו כה שונים בחייהם, התאחדו בהכרתי דווקא במותם: אחד בשיבה מופלגת בגיל 96, השני כמעט "בדמי ימיו" בן 68 בלבד, בהפרש של שלושה ימים זה מזה - ובמותם ציוו לי את הפרידה מהילד ההוא שהייתי עת פגשתי בהם לראשונה. הילד שהיום כבר יודע שנבחרת הולנד לא תזכה במונדיאל, שעשהאל לא יזכה באיה - ועדיין שומר על החיוך שהוא הניצחון היחיד שאדם יכול לקוות לו בחייו.