סולידריות היא הזדהות, שותפות גורל, נאמנות. בפסטיבל הסולידריות שיתקיים בסינמטק תל אביב בשבוע הבא יש כל אלה, אך כולם כאחד מופנים בלב אוהב ומלא עד להתפקע לאויבינו. כלומר סרטי כיבוש והלקאה עצמית.
למשל פרויקט “קולנוע שובר שתיקה”, הכולל סרט שהופק על ידי ארגון שוברים שתיקה במיוחד עבור הפסטיבל, ובו מספרים כוכביו על “שירותם הצבאי בשטחים, על הדילמות והחוויות הכרוכות בהוויית היומיום של הכיבוש, על המחיר האישי שמשלמים שוברי השתיקה, ועל נחישותם להמשיך בדרך זו, שמטרתה הפסקת הפגיעה בעם הפלסטיני ונטיעת תקווה כי סוף הכיבוש קרוב”, כך לדברי התוכנייה.
סרט אהוב נוסף הוא “האזרח נאווי”. נחשו על מי. כמובן, ניחשתם נכון, על איש תעאיו"ש עזרא נאווי, הפדופיל המורשע, שהמשפט שלו “קודם זובור ואחר כך גזנגה” הרחיב את הסלנג הישראלי, ואת הגדרת “איש שמאל פעיל זכויות אדם”. עכשיו ההגדרה כוללת גם את מי שמוביל את אלו אשר עליהם הוא אמור להגן אל מלתעות הביטחון המסכל הפלסטיני, לסבב של עינויים ורצח, רק משום שמכרו קרקע ליהודי.
הנהלת הפסטיבל בחרה לא לספר על כל אלה, אלא דווקא להתמקד בפועלו החיובי יותר של הפדופיל (“מסייע ומארגן קייטנות לילדים”), והוא מוגדר כ”רוח החיה בהגנה על הפלסטינים בדרום הר חברון”.
אך על כל אלה איני קובלת. מי שרוצה ללכת לראות את כל היופי הזה – באמת, שייהנה. הטענה שלי היא כלפי שרת התרבות מירי רגב. או אולי זאת לא ממש טענה, יותר קריאת השכמה, הפניית זרקור, בקשה לבדיקה של תוכן הסרטים בפסטיבל שהיא מממנת.
כמובן שהיא לא מממנת את כל הסולידריות הזאת בעצמה ובאופן ישיר, אלא את הסינמטק כולו באופן שנתי גלובלי. אבל לאור תשומת הלב החוזרת ונשנית של השרה לתוכני הסרטים המוקרנים בו, אולי ראוי להשעות את התקצוב של המוסד המכובד עד שיתברר עד מתי הוא חושב שהוא יכול להשתין על מי שמאכיל אותו.
לפני חצי שנה נאלצה השרה להקים צוות שיבדוק פנינה אמנותית אחרת שהוצגה בסינמטק הנ”ל: פסטיבל 48 מ”מ, שעסק, איך לא, בנכבה האהובה על כולנו. אני חוזרת ומדגישה: אין לי בעיה שיעשו ויקרינו סרטים המבקשים להשמיד את ישראל. זוהי דמוקרטיה ויש ליוצר זכות לכתת רגליו בין קרנות הקולנוע כדי לממן את היצירה שלו. רק צריך לשים לב שאף אגורה מהתקציב הזה לא מגיעה מכספי משלמי המסים.