פרשת החייל היורה במחבל המנוטרל היא קו פרשת מים. לא משום שמעולם חיילינו לא ירו או התעללו בשבויים או בחיילי אויב שלא לצורך. היא קו פרשת מים כי היא סדקה את החשיבות של מוסריות צה”ל. עד לפרשה זו היה ברור שעוצמתו של צה”ל ניזונה לא רק מכישרונו לנהל מלחמות, אלא גם מסמכותו המוסרית הקובעת קווים אדומים למלחמות הללו. שתי אמות המידה לעוצמתו הפנימית והחיצונית של הצבא בישראל היו אפוא כוח וגבולות הכוח. הן אלו שאפשרו לו ליהנות מרמה גבוהה של אמון ציבורי שבית הנבחרים ומוסדות אחרים במדינה יכולים רק לחלום עליה. הן אלו שאפשרו גם להורים שאינם מסכימים עם המדיניות של הממשלה לחנך את ילדיהם לשירות משמעותי בצבא. הפגנות התמיכה בחייל ושיחת הטלפון האוהדת של ראש הממשלה לאביו סימנו לנו כי לא עוד. הפגיעה בקונצנזואליות של צה”ל בשל מיצוי הדין עם החייל היורה מבהירה לנו שהממד המוסרי של הצבא הולך ומתייתר. שלא כבעבר, המנהיגות, לא רק הפוליטית אלא גם זו הספרותית, אינה דואגת לסתום את הפרצה.
בשנת 1949 פרסם ס’ יזהר, חלוץ המערערים על צדקת המלחמה ועל קיומו של אידיאל טוהר הנשק בצה”ל, את סיפורו “השבוי”. הסיפור מתאר כיצד חיילי צה”ל לוקחים בשבי באופן שרירותי רועה צאן פלסטיני וכיצד הם מעבירים אותו מסכת חקירות משפילה ומתבהמת. כמה שברירית הייתה ישראל באותה תקופה, כמה לא היה ברור שהחזון הציוני עומד להתממש. ועדיין, כמה עוצמה מוסרית הייתה בחברה שידעה להכיל את הביקורת. ס’ יזהר לא ביקש לערער על החזון הציוני או לפורר את החברה הישראלית. להפך, הוא ביקש לחזק אותה וסבר שתצא נשכרת מביקורת ומהצפת חטאיה. השבוי הפלסטיני שימש אותו כבבואה למצב השבי שבו נתון החייל הישראלי, הקרוע בין מצפונו וערכיו, המורים לו לשחרר את השבוי, לבין הלחץ החברתי המאלץ אותו להתאכזר. איש לא קרא לס’ יזהר בוגד. איש לא החרימו. סיפורו זה כמו נוספים הפכו חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר.
דרך ארוכה עברה החברה הישראלית מאז. פרשות לא מעטות של אי שמירה על טוהר הנשק פקדו אותנו. חלקן נראות לנו רחוקות בשנים, חלקן רחוקות מהעין. אבל מזו האחרונה איננו יכולים להסיט את עינינו. היא נוכחת מבעד לעדשת המצלמה של הצלם הערבי שדמותו, כפי שהשתקפה בכתבתו המעולה של יגאל מוסקו בחדשות 2, כמו יצאה מסיפוריו של ס’ יזהר. וככל שפרשה זו קרובה, כך היכולת שלנו להכילה מתרחקת. כמובן שלהנהגה תפקיד מכריע בכך. זו שבשלטון איבדה את המצפון, וזו שבאופוזיציה מדממת ודוממת. אבל השבר הגדול ניכר ביכולת ההנהגה של הסופרים. אלו שלאורך המסורת היהודית בכלל והציונית בפרט נשאו תפקיד של מוכיחים בשער. לא עוד. מלבד דויד גרוסמן שעדיין נואם מעת לעת בכיכר, כוחם המוסרי של הסופרים בישראל אבד. רבים מהם צפים להם בנינוחות במימיו העכורים של הקונצנזוס הישראלי שזז הרחק מהאמצע. חוששים לבטא קולם בסוגיות מוסריות־פוליטיות. אם זה החשש לפרנסתם ואם זה החשש מירידה בכמות הלייקים, אנשי רוח רציניים אינם יכולים להסיט פניהם או להיות מובלים על ידי קהלם. הם הראשונים שצריכים לומר לקהלם את האמת: החייל אינו גיבור ישראל, טוהר הנשק הוא ערך ששומר על צלם האנוש שלנו וביקורת אינה בוגדנות. במובן זה יש להם אחריות לסייע בשחרור החיילים בפרט והחברה הישראלית בכלל מהשבי.