המתקפה שלוחת הרסן של שרת המשפטים על בג”ץ בעקבות פסיקתו לגבי מתווה הגז אינה מקרית. זהו עוד פרק בתורת השלבים של השרה לחיסול מעמדו של בג”ץ על ידי יצירת דה־לגיטימציה שלו בציבור ומינוי שופטים על פי תפיסתם האידיאולוגית למען הגשמת מאווייה של השרה וחבריה. ה־D9, שעליו דיבר דמוקרט מושבע אחר וחבר במפלגתה של שרת המשפטים, מוטי יוגב, מפלס את דרכו, אט־אט, לכיוון בית המשפט העליון. למען הטיית הציבור, רמייתו והסתתו נגד בית המשפט העליון ושופטיו, שרת המשפטים וחבריה עושים מאמץ עליון בהפצת תעמולה זולה ומסוכנת. יש לומר בריש גלי: בעיני שרת המשפטים וחבריה, בית המשפט העליון הוא המכשול להגשמת האידיאולוגיה הטוטאליטרית שלהם בישראל. יש המשתעשעים במחשבה שהמלחמה של שרת המשפטים היא בערבים. היא לא. מלחמתה היא בראש ובראשונה ביהודים שאינם מסכימים עמה, עם רעיונותיה הקיצוניים ועם מטרותיה להנהיג בישראל משטר עריצות.
המתקפה של שקד על בית המשפט העליון לא החלה בעקבות פסיקתו בנושא מתווה הגז. מאז היותה חברת כנסת, שקד שוקדת היטב על גיבוש מתווה משפטי שבמרכזו חיסול, דה־פקטו, של בג”ץ המפריע לה ולחבריה לממש את האידיאולוגיה שלהם. עיון בתיק התקשורת של השרה והצעות החוק שהיא הציעה במהלך כהונתה בכנסת ומאז התמנותה לשרת משפטים מוביל למסקנה שיש כאן אסטרטגיה סדורה, המבקשת לייתר את בג”ץ מכל אפשרות לפסול חוקים בלתי חוקתיים המוצעים על ידי הכנסת. לכאורה שקד מבקשת לממש את הפרדת הרשויות בדמוקרטיה, אלא שהיא גם מבקשת להפוך את הממשלה לרשות היחידה המחליטה במדינה, ואת הכנסת לחותמת גומי שלה. הצעות חוק שונות ומשונות של שקד וחבריה עוד בקדנציה הקודמת קוממו את אלה אשר זכויות האדם חשובות להם. כך כתב פרופ’ עמנואל גרוס בעקבות אחת מהצעותיה המוזרות, אם לא ההזויות, של הח”כית שקד: “לאיילת שקד מחד גיסא אין שום השכלה משפטית ככל הידוע לי, ומאידך יש לה אג’נדה משפטית לעומתית. הכוונה היא בעיקר לפגוע בסמכויות העליון, כולל נושא ‘פסקת ההתגברות’, שלפיה הכנסת היא הפוסק האחרון בנושא. שקד מציעה שהכנסת תוכל לשנות את החלטת העליון. אני חושב שאדם שיש לו כזאת אג’נדה אינו ראוי להגיע למשרת שר המשפטים. יתרה מזו, הוא מאיים על התפיסה הדמוקרטית של מדינת ישראל”.
אפילו שני שרי משפטים לשעבר שלא היו מחסידיו של בית המשפט העליון, בלשון המעטה, פרופ’ דניאל פרידמן ופרופ’ יעקב נאמן, לא הגיעו לגוזמאות כאלה כפי שהגיעה שרת המשפטים. פרידמן ונאמן, משפטנים בעלי שם, הציעו הצעות דומות לזו של שקד, אלא שאפילו הם טענו שרוב של 61 חברי כנסת כדי להתגבר על פסיקת בג”ץ אינו מספיק. שקד לא ממש התרשמה מהביקורת והמשיכה בשלה עד שנתניהו והיועץ המשפטי לממשלה קברו את הצעתה. עתה, היא מנסה להחיותה. יש לקוות ששר האוצר כחלון, שהתחייב לא לאפשר פגיעה בבית המשפט העליון, יעמוד על דברתו. במצב כזה, שקד לא תצליח במזימתה. ראוי לצטט עוד קטע רלוונטי מדברי פרופ’ גרוס שהוזכרו לעיל: “הכנסת היא בעצם הריבון – לדעתה. היא לא מבינה מה המשמעות של הדמוקרטיה במובן המהותי.
זה לא שלטון הרוב, אלא שלטון ששומר על זכויות האדם. אני מודאג מאוד, לא במובן האישי אלא הקולקטיבי. זה מינוי שבהחלט צריך להטריד כל אדם הגון במדינת ישראל. יתרה מזו, זה אדם שאין לו מושג במשפט במדינה דמוקרטית מבחינת השכלתו - אני רואה זאת כחוצפה שאדם כזה בכלל מתיימר לאיים על בית המשפט”.
פרופ’ גרוס טועה רק בדבר אחד: רוב העם עם שקד ולא עם פרופ’ גרוס ואחרים. רוב העם עם מירי רגב, עם לוין ואלקין, שיחד עם שקד בהחלט מקדמים את שלטון העריצות בישראל.