"תגידי, מה דעתך שאני אתחיל לקחת פרוזאק או משהו?", שאלתי את הפסיכולוגית שלי, מיד אחרי שהיא הכריזה שזמננו תם, ונתראה בפעם הבאה. אני בכוונה מטיל פצצה כדי לגרור תוספת זמן, לנסות לסחוט עוד משהו עבור הכסף שאני משלם, למשוך עוד רעיון, עוד דעה, עוד תובנה, עבור שעת טיפול, שנמשכת ממילא 45 דקות ונגמרה לפני דקה. דווקא גניבת הזמן ממתיקה רעיונות, כמו לקלוע כדור לשלוש נקודות מחצי מגרש עם שריקת הסיום. היא נשענה שוב לאחור, כדי לבחון אם התיאוריה שאני הולך לשטוח, יציבה דיה או רופפת כמו בית מדומיין במגדל יוקרה של ענבל אור.
השבוע פורסם חשד לשערורייה בבריטניה, שלפיה רופא הודה שהעניק סמים משפרי ביצועים ל־150 ספורטאים מהליגה האנגלית הבכירה, דבר שאם יתברר כנכון יפסול אותם מפעילות. אז מדוע, תהיתי, מדוע מה שאסור בתחום הספורט, יהיה מותר ומקובל בתחום תחרותי כמו תעשיית הבידור.
אני מכיר איש תקשורת שמספר שהוא נוטל "משפרי ביצועים" חוקיים ואחרים, וכמות הביצועים שלו משתווה בערך לארבע קריירות. איש תקשורת אחר ומוכשר כמו חנוך דאום, הפרזנטור המקומי לציפרלקס, מצליח להספיק לשדר ברדיו, להרים תוכנית טלוויזיה חדשה, לכתוב טור שבועי, להרצות באופן קבוע, ועל הדרך להיות אושיית אינטרנט שמפעילה דף שכמות העוקבים שלה דומה לתחנת שידור, חוץ מזה הוא גם אבא וגם מתנחל (שזה גם מתיש וגם רחוק), ובנוסף לכל אלה, הוא מתחזק חברות עם שרה נתניהו - תעסוקה שכשלעצמה ודאי זוללת זמן ואנרגיות כמו מפעיל כור אטומי במשרה מלאה. ועם כל אלה הוא תמיד נראה נמרץ, מאושר, פורה ומצחיק. ולא שאני משווה את כישרוני הדל לנער הישיבה החביב, ובכל זאת, אני מצליח להגיע לעשירית מההספק שלו, ואת שאר היום אני מקדיש למנוחה ורביצה במקרה הטוב, או התארגנות לשינה במקרה של עייפות מתקדמת.
"תראה... קודם כל הוא הפסיק לקחת ציפרלקס ואני לא חושבת שזה רלוונטי...", ניסתה הפסיכולוגית לגמגם לעברי משהו, שאמור לקדם אותי לעבר הדלת. הוא הפסיק אז רענן שקד התחיל, מה זה משנה, אני באמת חושב שגם בבידור יש תחרותיות, ומי שמגיע על ממריצים, יש לו יותר סיכוי לזכות לעמוד על במה, ולהרגיש לרגע פחות בודד.
באמנות כמו בספורט, יש עשרות רשימות, מקצים ותחרויות שאליהן אנחנו מנסים להשתחל ולהתברג: מצעד פזמונים, טקס אוסקר, הגבר הנחשק, איש השנה, גברת המאה, היפים והנכונים, והאמת היא שהיה מספיק לי אפילו רק "הנכונים", אבל להיות עייף וסחי זה ממש לא נכון.
זה תחום שבו אתה צריך להמציא את עצמך מחדש כל הזמן. ואכן, רק השבוע חשבתי על קניית משאית אוכל שתסתובב ברחבי הארץ ושתמכור "סביח בריא", יזמתי אפליקציה שעוזרת למספר רב של אנשים לקבוע פגישה ללא עזרת מזכירה, היגגתי ברעיון של לכתוב מחזה על סיפור חיי, קידמתי כתיבה של ספר (אפילו פתחתי תיקייה במחשב) וכתבתי במחברת משימות "להציע תוכנית על גבריות לערוץ 8". אבל למשאית אוכל אין אישור, לספר אין הצדקה, לפגישה עם ערוץ 8 אין מענה, למפתח האפליקציות אין זמן, וכך, אחרי שבע דקות, כל הרעיונות התמוססו, אך לפחות הרגשתי שהמצאתי את עצמי מחדש מספיק בשביל יום אחד.
"אז כן, אני יודע שהפגישה הסתיימה, אבל תני לי סם ממריץ, חומר פסיכואקטיבי, תאמיני לי, אני מסוגל להיות יפה, נכון, ליזום, רק פרגני לי כדור, יש לי רעיונות בראש כמו זבל, אני לאונרדו דה וינצ'י בלי מכחול, אני גוסטב פלובר ללא תשוקה, אני כמו רחל בלי מלריה. בחייאת, תני איזה משפר ביצועים, מה יש לך פה במגרה? ג'י? אם־די? יו־סי־אל־איי? מעולם לא הכנסתי כלום לגוף, אני יבש כמו פקיד במשרדי מע"מ. אני חייב לעוף... לעוף...".
"כן, גם אני חייבת לעוף לפגישה הבאה... בוא תנסה להירגע קצת וניפגש בשבוע הבא".
כשהיא סגרה אחרי את הדלת, הרגשתי שיש לי כל כך מעט להספיק, בכל כך הרבה זמן, אז זה מוזר שאני מרגיש עסוק כל הזמן.
גם השבוע הוכח שאין טוב בלי רע:
מזל
הוצב דגל סגול שמזהיר ממדוזות בים
גאנז אנד רוזס מתאחדים
"האח הגדול" נגמרה
ענבל אור נותנת ראיונות
אולי זדורוב לא רצח את תאיר ראדה
חבל
אבל לא ממטוסים נופלים
אבל היי פייב בסוף לא
"הדיירים חוזרים אל הבית" מתחילה
אבל לא נותנת דירות