פעם סימל זוהיר בהלול את אידיאל ההשתלבות של ערביי ישראל בחברה הישראלית. מיקרופון השידור בידיו, העברית המשובחת בפיו, אפילו המליציות והטרחנות של דיווחי הכדורגל שלו הפכו לחלק מהתרבות שלנו. נתנו תקווה שכפי שהוא אחד מאיתנו, אזרחי המדינה הערבים יכולים להיות כמוהו - עצמנו ובשרנו. ניתן היה להמשיך לחשוב כך גם כאשר נודע שבהלול מתמודד לכנסת ברשימה שמכנה את עצמה "המחנה הציוני". אם כי כבר במהלך מסע הבחירות הוא הדגיש שהוא לא ב"מחנה הציוני" אלא ב"עבודה".
והנה, ככל שנקפו הימים והכרנו את בהלול החדש, התרחקה דמותו של השדרן המוערך ההוא – האחד מאיתנו, והסתבר שהוא בעצם אחד מהם. הם - יתר הנציגים שבחרו מרבית האזרחים הערבים שלנו: זועבי, טיבי, עודה, מי שלא באמת שונים מאבו מאזן ומאיסמעיל הניה. עכשיו בא הבהלול החדש ומבהיר סופית עד כמה הוא אחד מאיתם, כעת הוא מצדיק את רצח חיילי המדינה שחשבנו שהיא גם שלו.
חלפו רק כמה ימים מאז שערוריית ההתבטאויות של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', שאני אישית מסתייג מהן עמוקות. קשה שלא לראות דווקא בבתי החולים שלנו את פוטנציאל החיים המשותפים, הנורמליים, בין יהודים וערבים במדינה הציונית. אבל באה הבהלוליות ומספקת חיזוק דווקא לסמוטריצ'יות. מסתבר שגם הנציג הכי מתון של ערביי ישראל בכנסת מחבר את עצמו לאומה הערבית הנרחבת, זו שדוקרת, מפוצצת וטובחת בנו כבר יותר מ־100 שנה. זו שתמיד יש לה הצדקות לרצח. ואם כך הדבר, צודק מי שלא רוצה לידו בבית החולים אדם ששייך לאומית למחנה הרוצחים.
חיבור שני צדי המשוואה – בהלול וסמוטריץ' - הוא מצער מאוד מבחינת העם היהודי היושב בציון, אבל הוא טרגדיה מיוחדת עבור ערביי ציון, כל עוד אנחנו שולטים בארץ. כאשר היציאה מארון הלאומנות של בהלול מתחברת למיצוב של יתר נציגי המגזר כאויבים מושבעים של המדינה, לא נותר הרבה מקום לתקווה. בטח לא לשוויון עבור יחידי האויב במדינה היהודית.
האם לכן המסקנה היא שכל ערביי ישראל הם אויבים שלנו או אויבים בפוטנציה? ואם לא – היכן הם אלו שחושבים אחרת? איפה קולם של מי שאנחנו פוגשים יום־יום: חברים, עובדים, ספקי שירותים, הרי מרביתם לא מתבטאים כך. האם הם מחביאים את המחשבות הנסתרות שלהם, או שהם לא מעזים להתייצב בגלוי ולהתנער מנציגי הציבור המסיתים שבחרו לעצמם? או שאינם מסוגלים, משום מה, לבחור נציגים שישקפו באמת את דעתם.
כך או כך התוצאה עגומה ביותר. פה ושם אנחנו נתקלים באומץ לב אצל ערביי הקו הירוק. בשנים האחרונות מתנשאות דמותם של הכומר גבריאל נדאף ועוד נוצרים ומוסלמים שמזדהים עם המדינה ומתרחקים בגלוי מהרצחנות הלאומנית הערבית. אבל הם כמעט קולות בודדים במדבר. דווקא ההתייצבות האמיצה שלהם מחדדת את השאלה: איפה הציבור הרחב? היכן התנועה והמפלגה? איה המנהיגים שיכריזו באומץ – מדינת ישראל כפי שהיא, היא המדינה שלי. גם החיילים, השוטרים והממשלה שלה הם גם שלי. ולכן אני זכאי להרגיש בה שייך ולזכות בה בשוויון אישי אמיתי.