השבוע הודיעה ארה"ב באופן רשמי על יציאת מצרים. הם לא היו צריכים אותות ומופתים ולא את חציית ים סוף, מקסימום כמה מזל"טים. לאמריקאים יש כעת כ־700 חיילים בכוח המשקיפים הרב־לאומי (MFO) בסיני, שהוקם אחרי הסכם השלום עם מצרים במטרה לשמור על השקט. אבל עכשיו, על פי הודעתה של ארה"ב, הם מבקשים להוציא מחצי האי מאות מהחיילים ולהחליפם באמצעים טכנולוגיים.
ההחלטה הזאת נעשית על רקע העובדה שבספטמבר האחרון נפצעו ארבעה חיילים אמריקאים ממטען צד. ובכלל, בתקופה האחרונה יש בסיני ניסיונות תקיפה רבים של דאעש ושל ארגון הטרור אנסאר בית אל־מקדס, ארגון שנשבע אמונים ל"מדינה האסלאמית". התפיסה של "בוטס און דה גראונד" (מגפיים על הקרקע), שלפיה ריבונות ושליטה מושגות רק בהימצאות בשטח, קרסה. אפשר לומר שבעקבות ההודעה של ארה"ב השבוע דאעש חגג את ניצחונו הראשון על מעצמה מערבית.
על רקע זה יש לראות את הסקר הגדול שנעשה בעולם הערבי, ושפורסם גם הוא השבוע. 3,500 צעירים מ־16 מדינות ערביות - ממרוקו, מצרים ועד כווית - דירגו את הבעיות המטרידות אותם לגבי המזרח התיכון. לפי הסקר, הסכסוך הישראלי־פלסטיני תופס רק את המקום השביעי ברשימת הבעיות העיקריות של המזרח התיכון בעיניהם של צעירי ערב. הדברים המדאיגים את הצעיר הערבי הממוצע הם ארגון דאעש וההקצנה הדתית שלו, איום הטרור, האבטלה, חוסר היציבות, יוקר המחיה והיעדר הנהגה פוליטית חזקה בעולם הערבי.
אז למה לנו נדמה שאנחנו בראש מעייניו של כל ערבי? אולי כי אנחנו חווים את המציאות דרך משקפת של כלי התקשורת שבאופן טבעי מחפשים את הדרמטי והשנוי במחלוקת. נוסיף על כך את העובדה שמנהיגים תמיד צריכים ללבות אש קטנה כדי לשמור את עצמם רלוונטיים, ונקבל מצב שבו מנהיגים וכלי תקשורת מדברים על הסכסוך ועל הכיבוש, בעוד את הצעירים מעניינת הרבה יותר האפשרות שלהם לחיות בשלום, בקדמה טכנולוגית, ברווחה כלכלית ועם שוויון זכויות לנשים, מאשר להעיף את ישראל מכל המדרגות.
החשש המוצדק מדאעש ומההשפעה שלו הוא הזדמנות פז של ישראל למצב את עצמה כמדינה החופשית היחידה שראשה בשמיים (בכל זאת, אנחנו המצאנו את המזל"ט). אבל יש לה גם "בוטס און דה גראונד", ולכן דאעש נעצר בגבולותיה.
המיצוב של ישראל כנמר היחיד במערב שאינו עשוי נייר ואף מגפיו על הקרקע, מקרין על הסביבה, מפחית את העוינות כלפינו בעולם הערבי. כתוצאה מכך פלסטינים רבים מבינים ואומרים בגלוי שישראל חזקה היא תנאי להישרדותם ולאי היטמעותם בקלחת הדאעשית האזורית. אבל כדי לשמור על המעמד הזה ולקטוף את הפירות המדיניים שדאעש יכול להעניק לנו, אנחנו מוכרחים לטפל ביד קשה במי שממשיכים להסית לאלימות נגדנו: ראאד סלאח והתנועה האסלאמית הצפונית שלו.
בנימין נתניהו אמר השבוע שיש לפעול להרחקתו, והוסיף "אנחנו מזהים ניסיונות של סלאח לחמם את אזור הר הבית לקראת הפסח. האיש הזה הוא נפץ של איש אחד". בהמשך הזכיר שסלאח היה אמור להיות כבר בכלא, אבל בית המשפט נעתר לבקשתו לדחות את ביצוע העונש. במקום להיות בכלא, אם לא כעונש אז כמעצר מינהלי שתכליתו מניעת הסתה לטרור, סלאח ממשיך בקמפיין "הר הבית בסכנה". בדרשה שהעביר במסגד אל־אקצא אמר "האדמה שלנו מבורכת, ובגלל שהיא מבורכת היא אינה יכולה לסבול זבל. כמו שהים מקיא את הזבל מתוכו, כך גם אדמתנו תקיא מתוכה את כל הזבל".
ובעוד הרשות הפלסטינית מנסה להרגיע את הרוחות, תוך הבנה שהציבור הפלסטיני מתעניין הרבה יותר בבעיות הקיום המיידיות שלו ולא במאבקים לאומיים חסרי תוחלת, דווקא אזרח ישראלי הזוכה להגנה של בית המשפט מתסיס, מסית ומדיח לטרור.
עוד מזמן יציאת מצרים האזור הזה מבין רק ג'סטות גדולות, אותות, מופתים ומכות. מערכת המשפט הישראלית צריכה למצוא את הדרך להראות לכל שכנינו - ירדן, הרשות הפלסטינית ומצרים - שאנחנו מסוגלים לעצור את ההסתה האלימה והנצלנית של סלאח באופן מהדהד. כזה שישדר שאנחנו פרטנר חזק לסדר אזורי אנטי־דאעשי חדש.