בתום עצרת שהתקיימה לפני שבוע בתיאטרון אפולו בניו יורק, קם איש מהקהל ופנה לברני סנדרס, הסנטור היהודי הסוציאליסט שרץ למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. "היהודים הציונים... שולטים ברזרבה הפדרלית, הם שולטים בוול סטריט, הם שולטים בכל הקמפיינים", אמר האיש. "מה השייכות שלך לקהילה היהודית?".
בעבר סנדרס לא היסס לגנות שנאת מוסלמים, דיבר בתוקף נגד גזענות כלפי שחורים ואפליה נגד הומוסקסואלים. אולם במקום לענות לאנטישמי באותה צורה, סנדרס לא פסל את דברי הדיבה שלו, אלא ניסה ללמד אותו להתנסח בצורה עמומה יותר. "זה לא מה שאתה שואל. אני גאה להיות יהודי", אמר כדי שכולם יבינו שהוא כן. "כשמדברים על ציונות וישראל, אני מגן נלהב של ישראל. אבל אני גם מאמין שעלינו לשים לב לצרכים של העם הפלסטיני".
אז הנה לכם, סנדרס הוא יהודי טוב. מותר לשונאי יהודים להצביע עבורו במקום להילרי קלינטון, שסרה למרותם של הבנקאים היהודו־ציונים המרושעים. אה, והכיבוש.
לקראת הבחירות המקדימות במדינת ניו יורק שייערכו בשבוע הבא, סנדרס לא מהסס לנקוט פעולות שייתנו למצביעים האנטישמים להרגיש איתו בנוח. הרצון הזה ללא ספק עמד מאחורי החלטתו שלא להשתתף בוועידת איפא"ק בחודש שעבר, אף ששאר המועמדים השתתפו בה.
רצונו להיטיב עם עוכרי היהודים נחשף גם במינוי של סימון צימרמן, פעילת החרם נגד ישראל, לשמש כאשת הקשר שלו עם הקהילה היהודית. אותה צימרמן פרסמה בדף הפייסבוק שלה בשנה שעברה פוסט שבו קיללה את ראש הממשלה בנימין נתניהו בשפה גסה ביותר. גם קבוצת הפייסבוק Jews for Bernie מנוהלת על ידי פעיל אנטי־ישראלי יהודי בשם דניאל סירדסקי. התופעה של סנדרס ושל מצביעיו היא חלק מהמורשת של ברק אובמה, שבמהלך שנות כהונתו הביא לרדיקליזציה של המפלגה הדמוקרטית.
הרדיקליזציה של אובמה
במרוץ לנשיאות ב־2008 הסתיר אובמה את עמדותיו הקיצוניות והציג עצמו כאיש מתון השואף לאחד את החברה האמריקאית. זאת על אף הקשרים הענפים שלו עם אנשי שמאל רדיקלים, לרבות מנהיגי ארגון הטרור Weathermen Underground ועם מנהיגים שחורים אנטישמים כמו הכומר ג'רמייה רייט ומנהיג אומת האסלאם לויס פרקאן.
אבל מאז שנכנס לתפקיד אובמה עשה את ההפך. במקום לאחד את העם, הוא פרם את החברה האמריקאית. העוינות בין הגזעים ובין הליברלים לשמרנים הגיעה לרמות היסטוריות. את התוכניות הרדיקליות שלו בכלכלה, בבריאות, בחינוך ובמדיניות חוץ אובמה יישם ללא תמיכת הרפובליקנים. בתוך כך הוא עיצב מחדש את מפלגתו, תוך גירוש המתונים מעמדות השפעה. כאשר נכנס לבית הלבן כיהנו 54 דמוקרטים מתונים בבית הנבחרים, ושבע שנים לאחר מכן נותרו רק 14.
התוצאה הטבעית של מהלכיו בקרב אנשי מפלגתו היא רדיקליזציה. כתוצאה מכך נוצר מצב שסנדרס, העוקף את אובמה משמאל, זוכה במדינה אחרי מדינה ביותר מ־70% מקולות המצביעים מתחת לגיל 30.
תהליך של רדיקליזציה התרחש גם במפלגה הרפובליקנית, שנמצאת בעיצומה של מלחמת אחים. המצביעים דוחים את הממסד שאותו הם רואים כגוף מושחת שהעדיף להיכנע לאובמה במקום להילחם נגדו. והממסד מצדו דוחה את המצביעים.עדות לזעם הממסד הגיעה ביום רביעי במאמר מערכת של ה"וול סטריט ג'ורנל", המשמש פה לממסד השמרני בארה"ב. העורכים הביעו תמיכה באפשרות שהצירים בוועידת המפלגה שתיערך ביולי יבחרו מועמד לנשיאות שאינו רץ בבחירות המקדימות.
דונלד טראמפ, המועמד המוביל בבחירות המקדימות הוא המענה הרפובליקני לסנדרס. בעוד סנדרס קורץ לאנטישמים, טראמפ קורץ לגזענים הלבנים הלא משכילים. שני המועמדים הם דמגוגים פופוליסטים שלא מציעים פתרונות אמיתיים, רק ממציאים שעירים לעזאזל שאותם הם מאשימים בכל הבעיות של המצביעים. סנדרס מדבר ללא הרף על הבנקאים המושחתים, וטראמפ מדבר על המקסיקנים והסינים המרושעים ועל הממסד המושחת. שניהם מבטיחים שאם ייבחרו לנשיאות הם יטפלו ברשעים שהורסים את הכל.
האנטי של הממסד
מול סנדרס וטראמפ, שני מועמדים מייצגים את הממסד השנוא: הילרי קלינטון הדמוקרטית ומושל מדינת אוהיו ג'ון קייסיק הרפובליקני. גם הם לרוב נמנעים מלפרט את הדרכים שבהן יוליכו את אמריקה, לא מציעים פתרונות לתפקוד החלש של המשק האמריקאי, ואין להם מדיניות חוץ ברורה. קלינטון אומנם מאמצת את עמדותיו הקיצוניות של סנדרס בניסיון כמעט נואש לשכנע את מצביעיו הצעירים לתמוך בה, אבל עיקר האסטרטגיה הפוליטית שלה הוא להדגיש את בשלותה המקצועית ואת השותפות עם אובמה.
על אף ההתלהבות של מצביעי סנדרס וחוסר הכישרון הפוליטי שלה, בזכות כוח ההשפעה האדיר שלה ושל בעלה הנשיא לשעבר על המנגנונים של המפלגה, היא כנראה תזכה במועמדות המפלגה ותרוץ בבחירות הכלליות.
קייסיק נשאר במרוץ אף על פי שלא זכה באף מדינה בבחירות המקדימות, מלבד מדינתו אוהיו. הוא נשאר במרוץ משום שהוא בונה על הממסד ומאמין שחבריו בהנהגת המפלגה יצליחו לתמרן את הוועידה כדי שהוא ייבחר להיות המועמד. הטיקט של קייסיק הוא המתינות. להבדיל מטראמפ ומהסנטור קרוז, הוא אומר, אני איש נחמד ואוהב ולא כועס.
וזה מביא אותנו לסנטור טד קרוז, האנטי־טראמפ והאנטי־ממסד. קרוז אינו דמגוג, אבל הוא מכיר בתסכולים של המצביעים ושותף להם. קרוז מדבר ללא הרף על הכישלונות של אובמה ועל הנזק שהוא גרם לארה"ב, אבל גם על הכישלונות של הממסד הרפובליקני, שלא היה מוכן ללכת ראש בראש עם הנשיא הרדיקלי ביותר בתולדותיה. כתוצאה ממוכנותו לגנות את מנהיגי מפלגתו בקונגרס, הוא הפך עצמו לשנוא נפשם של חברי ההנהגה. למעשה, הממסד שונא את קרוז יותר מאשר הוא שונא את טראמפ.
להבדיל מטראמפ, קרוז אינו פופוליסט. הוא לא מנגן על תסכולים ולא מצביע על שעירים לעזאזל. הוא מציע מדיניות חלופית. קרוז הוא שמרני עם סדר יום שמרני. יש לו קווי מדיניות ותוכניות מסודרות וברורות, והוא אינו משנה את עמדותיו על פי מזג האוויר כמו טראמפ.
על פי "וושינגטון פוסט", סיכויו של קרוז לזכות במועמדות לא רעים. ככל הנראה טראמפ לא יזכה ב־1,237 הצירים הנדרשים בבחירות המקדימות כדי לסגור את המועמדות שלו לפני הוועידה. עכשיו, הממסד יכול לחסום את טראמפ בהצבעה הראשונה, ואז צירים שהיו מחויבים למועמדים אחרים, יוכלו להצביע בעד מי שהם רוצים בהצבעה השנייה. אבל אם לאחר שהממסד יחסום את טראמפ חבריו ינסו לבחור במועמד חיצוני, הם עלולים לאבד את המפלגה. מיליוני הבוחרים שיראו את מנהיגי מפלגתם רומסים את קולותיהם ינטשו אותה, וקלינטון תהיה הנשיאה.
האווירה הפופוליסטית האנטי־ממסדית הנושאת את סנדרס וטראמפ למעלה מסוכנת לארה"ב בכלל וליהודים בפרט. כאמור, האווירה הזאת היא המורשת של אובמה. אמריקה כיום שסועה יותר משהייתה מאז מלחמת האזרחים. החלום האמריקאי נחשב מיושן, והצעירים משוכנעים שיהיו פחות מסודרים כלכלית מהוריהם. הפשע גואה והאיומים הביטחוניים מגיעים מכל כיוון.
זאת המורשת של אובמה: עם שסוע ומתוסכל שאינו רואה את האור בקצה המנהרה. שני פופוליסטים שאומרים לבוחרים את מי לשנוא, ושני מועמדים ממסדיים שמכחישים את מצב האומה ומתעקשים שהכל מעולה. וטד קרוז אחד שאותו שונאים יותר מכל, כי הוא אומר מה צריך לעשות כדי להיחלץ מהמצב.