במשך שנים אני חושב (ומתריע) שחלק מפעילות השב"כ מזיק לביטחון מדינת ישראל. בעיקר לחץ חסר פרופורציות על אוכלוסייה וחיסולים של מי שאינם פצצה מתקתקת. אני משתדל לגבות את דעתי בעובדות ובדוגמאות, כמתחייב מיכולת האיסוף שלי וממגבלות הצנזורה.
כל מה שעשיתי, אני ואחרים, כדי ששב"כ יחשב מסלול מחדש, מתגמד מול עדותו של יזהר דוד, איש שב"כ לשעבר שכתב ספר ("פצצה מתקתקת. סיפורו המטלטל של איש שב"כ", הוצאת כנרת) שכולו כתב אשמה מפורט ומתועד ברמה כמעט משפטית. מצד שני, זהו מסמך על הידרדרות אישית עד כדי התמוטטות נפשית במהלך השירות.
אין לי מושג מה קרה בשיחות סביב הספר בין יזהר דוד לבין בכירים בעבר ובהווה. השב"כ אסר עליו לשוחח איתי. ברור. ערוץ 2 קיבל אישור לראיין אותו לאחר שהוכיח עצמו כערוץ הבית של עד כאן, סוכנות תחקירים מוטה ימינה. לתומי חשבתי שצריך להפריד בין השעשוע להמונים (חיסלנו את האיש הרע), לבונוס הפוליטי (רק הממשלה שלנו יכולה) והאינטרס הביטחוני לטווח ארוך.
חשבתי שדוד, בספרו, יחרוג ממעגל הטירוף של נשמתו המעונה וינסה לבדוק את מעשיו שלו ואת מדיניות השב"כ בראייה רחבה יותר של ביטחון ישראל. הבן אדם כבר הוכיח את עצמו, במהלך השירות, כמי שמסוגל לחרוג מהרובוטיקה השב"כית של כזה ראה וקדש מה שהמנהל שלך אמר. ציפיתי שלפחות ישקול אם מדיניות החיסולים חיסלה את המרי הפלסטיני, אם המדיניות "מקצרת הדשא" (מכסחים את הטרור לגובה דשא, כשהוא צומח מכסחים שוב ושוב ושוב) של השירות הוכיחה את עצמה בדיכוי השאיפה הלאומית של הפלסטינים. האם לא נכון לקחת את המקרה האישי שלו כהוכחה למדיניות שכשלה?
הוא עצמו כותב בספרו על בן דמותו, אלון: "למרות עשרות המבצעים שניהל, שהביאו למעצר של פעילי טרור, שניים ולעתים שלושה בשבוע, נראה שדובר בחבית ללא תחתית. מספר הפעילים רק הוסיף וגדל. אחרי כל חיסול הצטרפו עוד עשרות לארגוני טרור. לא פעם גם כשהיה לו מודיעין על מקום המסתור של מבוקש לא קיבל כוח מסתערב לביצוע המעצר. הכוחות המסתערבים עבדו ללא הפסק גם בנפות אחרות. לעתים עשו ימים שלמים בהיערכות ליעד עד שהתקבלה אינדיקציה לביצוע מעצר".
כשהבין יזהר/אלון שבשיטה הזאת לא יצליח לחסל את הטרור, הוא הציע שינוי: "במקום להגדיר בכל מבצע יעד אחד בלבד, כפי שעשו עד כה, צריך להציב כמה יעדים". וזה עבד. הוא עצמו צוין לשבח ועלה בדרגה. אלא מאי, "מספרם הגדול של היעדים שנמסרו לכוח המסתערב ואי הבהירות לגבי נקודות המעצר הובילו לכך שחלק גדול מהמבצעים הסתיים בחיסול היעד במקום במעצרו".
תגובתו בימים ההם, כאשר העירו לו על הבעייתיות של חיסול במקום מעצר, הייתה: "אלון חייך חיוך לא רצוני, משתדל שאיש לא יבחין בחיוכו, מבחינתו זה היה אחד היתרונות הגדולים של השיטה".
אני לא מבין איך דוד כותב על זה באורח גלוי. ייתכן שהוא לא מבין את ההשלכות מבחינת המשפט הבינלאומי. גם בהנחה שלא ניתן לבנות תיק על קטע כמו בדיוני בספר של בחור מעורער משהו, עדיין יש בהודאה לכאורה הזו כר נרחב לחשבון נפש, הן בשב"כ והן בחברה הישראלית.
"הכוח המסתער", כותב דוד, "חזר בדרך כלל בסופם של אותם מבצעים ללא היעד למעצר, מותיר את גופתו וגופות אחרים ששהו עמו בשטח...". "תחילה", הוא כותב, "חש בכל מבצע תחושה של נקם וסיפוק, עם הזמן הפך אדיש, מבין שזו לא הדרך למצוא מרגוע לנפשו החולה". בדרך קודם בדרגות. עכשיו הוא יושב מול הפלזמה כמנהל נפה ומוציא מבצעים: "לכוח המסתערב נמסרו שמונה יעדים. הראשון היה בחור בן 22 שהכריז על עצמו כראש התנזים לאחר שכל קודמיו חוסלו או נעצרו. אלון לא הבין כיצד עדיין יש ביקוש לתפקיד שסופו ידוע מראש, מוות או מאסר... רכב המסתערבים הגיע לצומת שבו היה חאלד מוקף בצעירים נוספים, התפתח קרב בסופו נמנו שש גופות, בנוסף לגופתו של חאלד".
כשהגיע לזירה "הוא הסיט מבטו הצידה וראה שתי גופות קטנות. תחילה הסב מבטו מהן ביודעו שכדאי לו לחסוך מעצמו את המראה, אבל משהו בתוכו לא הניח לו להתעלם מהגופות הקטנות המוטלות. הוא ניגש וראה גופות של ילדים קטנים. בני 12 לכל היותר - ילדים! חש מחנק. לא היה יכול להתיק את מבטו מן הגופות הקטנות. כאב חד פילח את לבו. שמע קול צעקה מתגלגלת בתוכו, קורעת את נשמתו. הם רק ילדים!!! (שלושת סימני הקריאה במקור - ר"א)... הם לא ילדים רגילים. גופם מנוקב כדורים... דם הילדים האלה ותמונות גופותיהם ימשיכו ללוות אותו ולענות אותו. לאחרונה הוא מבין שהוא מתחיל לקרוס, הבין שהוא זקוק לעזרה".
בלי כל קשר לספר ולדוד, באוגוסט 2014 אותר מיקומו של מוחמד דף. הבית הופצץ. אשתו, בתו ובנו התינוק נהרגו. דף עדיין איתנו. גם אם היה מחוסל היה קם דף חדש, שגם הוא, אשתו, בתו ובנו התינוק היו מחוסלים, כי ככה זה. וזה מה ששיגע את גיבור הספר. הוא החליט לשבור חוזה ולפרוש לפני שיאושפז סופית. אלא שהוא מהסס: "מיד פסל את הרעיון. גם אם תודיע שמחר אתה עוזב, השב"כ לא יניח לך. הם יחסלו אותך. או יכניסו אותך לבית משוגעים לבידוד. כדי שלא תספר דבר ממה שאתה יודע".
אני מניח שזה חלק מהפרנויה האישית, אבל הספר נכתב שנים אחרי. הוא כבר איש חינוך מוערך ומצליח. אומנם הנשמה רותחת, אבל הראש אמור להיות קר יותר.
כשהוא מתעמת עם הפסיכיאטרית שניסתה לאשפזו הוא אומר לה: "עשרות פעמים במהלך שירותי בשב"כ עמדתי מול החלטות שבהן היו לי שתי אפשרויות. האחת לבחור בדרך הקלה והטובה עבורי, או בדרך הקשה והמסוכנת עבורי אבל טובה עבור עם ישראל. מעולם לא היססתי רגע ותמיד בחרתי בדרך הקשה והמסוכנת עבורי אבל טובה עבור עם ישראל. פחדנים כמוך (אומר אלון לפסיכיאטרית - ר"א) ראיתי ולצערי גם בשב"כ יש הרבה כאלה, וזה עולה לעם ישראל בדם, במקרה של שנינו זו רק אי הבנה".
גם אם דוד מוכן להעלות עצמו לקורבן, מעין תרנגול כפרות על מה שעוללו הוא וחבריו, עדיין חסר כאן, מעבר לתיקון הפרטי שלו, חשבון נפש ודם, הן ארגוני מול שב"כ, והן לאומי מול מדיניות הממשלה שמנחה את שב"כ.