איך למדתי בדרך הקשה שאין דבר כזה חוש הומור בצפון קוריאה

כך היה כאשר חברת תיירות ישראלית הכריזה לפני כמה שבועות על טיול מאורגן ראשון “לאמיצים בלבד" למדינה המסתורית. כך היה גם ממש לא מזמן כשסטודנט אמריקאי בן 21 שביקר במדינה כתייר החליט ברוב טיפשותו להסיר מאחד הקירות במלון שבו שהה כרזה פוליטית של המפלגה הדמוקרטית הקוריאנית (אשר שולטת במדינה בצורה הכי לא דמוקרטית שאפשר). 
 

כמובן שהסטודנט נתפס. אם היה מבצע תחקיר אמיתי, היה מבין שהמלון בו שהה - מלון "יקאנאדו" - איננו בדיוק מלון. המבנה עצמו בן עשרות קומות, מה שמעלה תהייה גדולה, שכן מספר התיירים שנכנסים מדי שנה לקוריאה הצפונית, המקום המסוגר בעולם, הוא זניח (כ–2,500 תיירים בשנה). לכן אין שום צורך אמיתי במלון רב–קומות כמו ה"יקאנאדו". אז בשביל מה כן צריך את המלון הזה? מתברר שהוא משמש כמפקדת־על ליחידות סודיות של המשטר שאחראיות על ריגול פנים אחרי תושבים מקומיים. למעשה, רוב הקומות חסומות לתיירים. לתיירים מוקצות שתי קומות בלבד. 
 

המלון שורץ אנשי צבא ופקידי ממשל בחליפות מחויטות ובפרצופים מתוחים, מה שגורם לתייר המערבי במקום (בכל רגע נתון אין יותר מעשרה מערביים בכל המדינה) להיות מאוד בולט בשטח. החוויה של השהות במלון היא כמו הגעה לארוחה משפחתית ראשונה אצל בת הזוג. אתה מרגיש שכולם מסתכלים עליך ובוחנים כל צעד שלך.

כל בר דעת אמור להבין שזה רעיון רע מאוד לתלוש כרזה פוליטית מהקיר במקום שכזה. הדבר שווה ערך לניסיון לתלוש את סמל המכונית של ראש השב"כ בשביל להרחיב את אוסף סמלי המכוניות שלך. מדובר במהלך מטופש. אפילו אולטרה מטופש, שכן הסטודנט המדובר היה אמריקאי - מה שרק מחמיר את כל העסק. אין דבר יותר שטני ומתועב בקוריאה הצפונית מ"אמריקה האימפריאליסטית".

בשל המהלך האידיוטי הזה זכה הסטודנט האמריקאי - אוטו וורמבייר - למשפט ראווה מזורז שבסופו שמע מהשופט שהוא מורשע בחתרנות על פי סעיף 60 בחוק הפלילי של המדינה, ונשלח ל–15 שנות עבודות פרך.

לעומת האמריקאי הזה, כשאני הגעתי לקוריאה הצפונית לפני כמעט שנה, מהר מאוד הבנתי שאין מקום להתחכמויות. הבנתי זאת בדרך הקשה. במהלך הטיסה הקצרה מבייג'ינג לפיונגיאנג בחברת התעופה של המדינה, AIR KORYO, אתה מקבל מסמכים שעליך למלא ולהגיש לפקידי רשות ההגירה בשדה התעופה לאחר הנחיתה.
 

דרך הטופס הזה אתה מתחיל להבין שהגעת למקום שבו הדברים מתנהלים אחרת מאשר בשאר העולם. באחד הסעיפים, אתה למשל מתבקש לכתוב מאיזה גזע (RACE) אתה. בעידן הסופר פוליטיקלי–קורקט שבו אנו חיים, זה ישר תופס את תשומת הלב שלך ועלול אפילו להרגיז את האדם הממוצע. אותי זה דווקא הצחיק. ומכיוון שהייתי משועשע למדי החלטתי לכתוב בתשובתי שהנני HUMEN (משמע, הנני חלק ממה שמכונה ה–HUMEN RACE), אבל כנראה שזה קצת פחות שעשע את הפקיד בשדה התעופה. מיד הוא ציווה עלי ללכת הצדה ואז הגיע אלי יחד עם עוד אדם לבוש במדי הצבא המפורסמים של הצבא הצפון קוריאני.
 

ההוא במדי הצבא נראה זועף במיוחד ולא חיכה יותר מדי זמן כדי להרים את קולו ולשאול אותי באנגלית הקלוקלת שלו מה זאת אומרת, הרי “We are all human…". ואני, שעדיין נחה עלי רוח שטות, אמרתי לו ש"Well listen, according to some people not all of us are human" וקרצתי לו כדי שיבין שאני מתכוון למנהיגיה השמנמנים של קוריאה הצפונית משושלת קים, שידועים כמי שהפריטו את הרעיון שכולנו בני אנוש. לראיה, מחנות העבודה המזוויעים שמרצפים את כל המדינה (ונקראים בשפה מכובסת על ידי המשטר כ"מחנות לארגון המחשבה מחדש"), ותנאי המחיה העלובים ששושלת קים סידרה למרבית אזרחי המדינה במסגרת ההתעקשות לניתוב כל התקציבים לטובת הצבא (זו המדינה שבה התקציב הצבאי הגבוה ביותר בעולם ביחס לתמ"ג - 15% מהתמ"ג מופנים לצבא).
 

אבל אז ראיתי שהפרצוף שלו הולך ונעשה אדום מרוב זעם והבנתי שכנראה עברתי איזשהו גבול ושיניתי גישה באופן מיידי: אמרתי שאני מבין את כוונתם ואשנה את מה שכתבתי. לאחר שמחקתי, כתבתי משהו יותר ספציפי בסעיף הגזע: WHITE MAN. אף שהיו לי חששות שגם התשובה הזאת אולי לא תתקבל בטוב, הדבר דווקא עבר חלק וזכיתי לקבל את חותמת הכניסה.
 

מאוחר יותר, כשנסעתי ברחבי המדינה וראיתי מחלון ההסעה ילדים קטנים (בגיל בית הספר היסודי) עובדים יחפים ובידיים חשופות בשדה אורז, כשמעליהם דיוקניהם של קים איל סונג, קים ג'ונג איל וקים ג'ונג און, ולידם בשדות נוסעת מכונית עם מערכת רמקולים שמשמיעה להם סיסמאות קומוניסטיות על החשיבות של הנתינה למדינה, הבנתי שבאמת לא כולנו אנושיים. יש כאלה ששללו מהם את הזכות הזאת.