מעבר לחומה: “הארץ שמעבר להרים", הסיפור שמאחורי הספר

מדתי בשכונת ראס חמיס בצפון־מזרח ירושלים, שכונה שתושביה פלסטינים ובשנת 2005 הוצאה אל הצד הפלסטיני של חומת ההפרדה, שעכשיו לוכדת אותה בטבעת הדוקה, חונקת. מכל רחוב כאן רואים את הבטון האפור של החומה. מולי בערו מדורות זבל (עיריית ירושלים לא מפנה כאן אשפה) והעשן היתמר מעלה. פתאום הגיחו מתוך העשן שלוש ילדות לבושות בחליפות בית ספר כחולות ועל גבן תיקים צבעוניים. היה משהו מבעית בפער שבין לבושן המוקפד לבין הרחוב המעושן. לא ייתכן שמדי יום הן צועדות בכביש הזה בתוך עשן הזבל, הרהרתי.

כריכת הספר "הארץ שמעבר להרים". צילום: יח"צ

שאלתי אותן. הן השיבו: "כן, זה המסלול הקבוע שלנו בבוקר ובצהריים". אחת ההחלטות הראשונות שקיבלתי בקשר לספר "הארץ שמעבר להרים" הייתה לכתוב בטון לא מתלהם ולא מטיף מוסר, אלא לתאר בפשטות את הדברים אשר ראיתי, לפעמים להעלות רעיונות, ולאפשר לקורא לשפוט. איני אוהב ספרים שמגבשים מסקנות עבור הקורא. אבל איך אפשר לתאר מחזה כזה ללא זעזוע. ובכלל במה יועילו כאן ספרים, ומילים?

הביקור הזה בראס חמיס התקיים אחרי שהסתובבתי בגדה המערבית ובמזרח ירושלים שישה חודשים וראיתי הרבה מראות מייאשים - במחסומים, במחנות פליטים, בכפרים, וכאן בירושלים, כמה קילומטרים מהשכונה שבה גדלתי. בחלוף ימי המסע הבנתי שמדינת ישראל כוננה מרחב שבו רק מעט ישראלים יכולים לראות את הכיבוש. בעצם, בעשור השני של שנות האלפיים הכיבוש בנוי על שני עקרונות משלימים: הראשון הוא עקרון הנורמליות - בעשרות השנים שחלפו הכיבוש, חוקיו ותקנותיו נורמלו לחלוטין עבור רוב הישראלים. והעיקרון השני הוא עקרון האי־ידיעה, מכיוון שהכל נורמל וכבר אין גילויים שירעישו את הישראלים - למעט חייל שיורה בראש של פלסטיני שוכב - איש לא חש צורך לדעת איך נראית הפרקטיקה היומיומית של הכיבוש. מישהו אמר לי "מדוע אתה כותב את הספר? אנחנו כבר לא בשנות ה־80".

בשנה וחצי שבהן הסתובבתי בגדה המערבית ובירושלים מילאתי 14 מחברות, ברשמים, סצינות, ראיונות ותיאור אירועים שבהם נכחתי. חוויתי את מבצע צוק איתן ב־2014 ברמאללה ובנירים (קיבוץ על גבול עזה), הייתי באוהל האבלים על הילד מוחמד אבו ח'דיר שנרצח על ידי ישראלים בירושלים (כנקמה על רצח שלושה נערים יהודים), שמעתי מהמוני אנשים, מתנחלים ופלסטינים שאין פתרון. בחודשים הראשונים לא העברתי את המחברות למחשב, למעשה תחבתי אותן למגירה ולא הבטתי בהן. כל המראות נעשו לבליל אחד שרחש בתודעתי, וכבר לא הצלחתי לבודד שום מקום. כמעט החלטתי לזנוח את הפרויקט ולהותיר את המחברות במגירה. זה יהיה קל יותר, אולי בעתיד כלל לא אזכור את המקומות הללו. פחדתי מהשכחה, אך במובן מסוים גם רציתי בה.

בקיץ 2015 הסתכלתי בחלק מהמחברות ופרסמתי סדרת מאמרים בעיתון "הארץ", אולם עדיין חשתי שאני לא מבין את התמונה המלאה. כמה חודשים חלפו, ובספטמבר 2015 ישראל רעשה: גל חדש של אלימות התפרץ, אנשים נדקרו בירושלים, בתל אביב, בכל מקום. סביבי הרבה ישראלים הסתובבו מפוחדים וכלל לא הבינו איך זה קרה, הם הביטו בתמונות של גל האלימות כמו אנשים שבוהים במטאור שסטה ממסלולו ומאיים להתרסק עליהם. בשנים האחרונות האי־ידיעה גרמה לישראלים לנוח בחיק האשליה שהכיבוש מתרחש אי שם מעבר להרים, הרחק מהם.

ואז התחלתי לקרוא את המחברות לאורך ימים שלמים, וראיתי איך החל מ־2014, כשעוד היה שקט יחסי בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, הפלסטינים שאני מדבר איתם מנבאים שהאלימות תתפרץ בקרוב. בירושלים הפלסטינים מודאגים מהיהודים שמבקרים בהר הבית ומדברים על מלחמת אזרחים שקטה שאיש לא מדבר עליה, במחנות הפליטים הזעם של הצעירים גובר, הפלסטינים בכפרים עייפים מהמחסומים, מהתנכלויות המתנחלים וגם מהרשות הפלסטינית הכושלת. בכל אחת מהמחברות אני שואל אותם: תסבירו את השקט היחסי, והם צוחקים: אתה לא רואה שתכף יהיה רעש גדול? פתאום, הכל הצטבר, למעשה המחברות שבידי תיארו את המסלול שהוביל מאשליית השקט של 2014 בגדה המערבית ובמזרח ירושלים אל גל האלימות החדש של סוף 2015. אולי בעתיד יקראו לגל הזה האינתיפאדה השלישית.

והנה עכשיו הישראלים שוב מדברים על הפלסטינים, אבל בניגוד לעבר, כולם מיואשים: הקהילה הבינלאומית אכזבה את תומכי השלום ולא עשתה דבר לפתרון הסכסוך, ארצות הברית נחשפה כמתווך לא מהימן, אפשר לומר שאחרי האביב הערבי העניין של העולם בסכסוך הזה דעך במידה רבה, ועכשיו גם הישראלים וגם הפלסטינים כבר לא מאמינים ש"העולם יציל אותנו". אולי בעצם ננטשנו כאן, הישראלים והפלסטינים, ועלינו לפתור לבדנו סכסוך מדמם שמתנהל כבר עשרות שנים.

האם זה אפשרי? בכל אחד מפרקי הספר אני מבקש מאנשים: תארו לי את העתיד בעוד 20 שנה, 40 שנה, 80 שנה. והתשובות לרוב לא משכנעות. רוב האנשים יודעים לדבר על ההווה והעבר, ועל העוולות והמלחמות, אבל אין להם רעיונות לגבי העתיד. ואני מתכוון לרעיונות תקפים בזמן הזה, כש־550 אלף מתנחלים חיים מעבר לקו הירוק, כשהרבה פלסטינים עדיין כואבים את גירושם מאדמותיהם בשנת 48' ורוצים תשובות, וכשכבר די ברור לאלה שמכירים את המרחב שיהיה קשה להפריד בין יהודים וערבים. לפעמים חשתי שהספר נכתב כמעין צעקה אל העתיד, אחרי כל הדברים שראיתי, אחרי העוולות, האלימות והשנאה, הדבר המפחיד ביותר במסע היה שרוב הישראלים והפלסטינים חיים במעין הווה מתמשך, ללא כל תמונת עתיד.

אין ברירה: אנשים כאן חייבים להרהר בעתיד, להציע רעיונות ופתרונות מעשיים ולפעול למענם. בספר דנתי בכמה פתרונות כמו למשל הרעיון של התנועה הישראלית־פלסטינית "מולדת אחת שתי מדינות": מסגרת שהיא קונפדרציה בין שתי מדינות עצמאיות, ישראל ופלסטין, ובה לכל האזרחים יש חופש תנועה מלא בשתי המדינות. אבל גם אלה שאינם מסכימים עם הרעיון הזה חייבים להכיר בעובדה שאימת העתיד משתקת אותנו, והוא כמעט לא קיים בדיון הציבורי בישראל. ואם זה לא ישתנה, אני חושש שתחזיתו של פלסטיני צעיר שפגשתי במזרח ירושלים תתממש: "יהיה גל אלימות ואז שקט, ואחר כך גל אלימות יותר גדול ושוב שקט, ועוד אלימות ועוד שקט, ובסוף יהיה רעש גדול ונורא באמת".

ספרו של ניר ברעם "הארץ שמעבר להרים", המגולל את סיפור מסעו בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד