עדיין לא ברור איך תסתיים פרשת הירי בחברון, אבל אשם אחד כבר יש

החקירה וההליך המשפטי שננקטו נגד החייל היורה בחברון נמצאים בעיצומם, אבל כבר עכשיו אפשר לסמן לפחות אדם אחד שנשפט, הורשע ונתלה (שלא בפניו) בגין מה שקרה באותו בוקר יום חמישי, 24 במרץ, לפני ארבעה שבועות ויום אחד, ליד עמדת צה"ל בעלייה לתל רומיידה בחברון. קוראים לו בועז סטמבלר, יועץ התקשורת של ראש הממשלה ומי שקיווה להחליף את לירן דן, ראש מערך ההסברה הלאומי, שפרש מהלשכה לפני חודשים ארוכים. 

אם נתעלם לרגע מהחייל עצמו, שדינו לא נגזר עדיין, סטמבלר הוא הקורבן הראשון של האירוע. מאז אותו יום חמישי הוא מסתובב בלשכה כדובר מת מהלך. הוא האיש שאותו מאשימים יושבי הבית ברחוב בלפור בליקוי המאורות החמור שגרם לנתניהו לפרסם הודעה שמתחה ביקורת (רפה) על מעשהו של החייל, ביום האירוע. 

הודעת נתניהו לא הייתה חריפה כמו הודעתו של שר הביטחון בוגי יעלון, או דבריו של דובר צה"ל. ראש הממשלה בסך הכל קבע שמעשהו של החייל אינו מייצג את ערכי צה"ל, או משהו דומה. ההודעה הזו פורסמה בעקבות פנייתו של יעלון. באותו יום היה חשש שהסרטון שבו נראה החייל יורה בראשו של המחבל ידליק את השטח מחדש, ונדרשה הבהרה מנהיגותית ברורה. ביבי הבין את זה, סטמבלר ניסח את ההודעה, אף אחד לא תיאר לעצמו לאילו ממדים הפרשה תצמח, ואיש לא הזהיר את ביבי שהוא עלול למצוא את עצמו משמאלו של נפתלי בנט. נתניהו נשבע לא לדרוך על הבלטה הזו, כי הוא יזדקק למצביעיו של בנט גם בבחירות הבאות. וכל השאר היסטוריה.

כבר במהלך השבת הבין נתניהו שנקלע לצד הלא נכון של המשוואה. הוא מצא את עצמו פתאום עומד ליד שר הביטחון והרמטכ"ל, ושאר שרשרת הפיקוד של צה"ל. מה לו ולסמולנים החנונים אוהבי הערבים האלה? נפשו יצאה דווקא למה שמתרחש בצד השני, שאותו הוביל "הצל" ואחריו "לה פמיליה" ובעקבותיהם המוני בית ישראל המאמינים שערבי טוב זה ערבי מת. 

הצד הזה מתגלה לנו במלוא הדרו בשבועות שחלפו מאז, בעיקר תודות לפתיחותה של הגברת רויטל סמוטריץ', שסיפרה שלא הייתה מוכנה שרופא ערבי יילד אותה כשכרעה ללדת, כי לידה מבחינתה היא "רגע יהודי טהור" ואסור שיד ערבית תטמא אותו. מה עם הערבים ששוטפים כלים, מנקים שירותים, מקרצפים מרצפות ומסיעים עגלות מתים? אה, להם יש היתר מיוחד. אלה עבודות טמאות. דריסת רגל בקודש הקודשים שבו מביאה יולדת יהודייה גאה עוד נציג של העם הנבחר לעולמנו, אסור שתהיה להם.

נחזור לסטמבלר: הוא משלם את המחיר. ימים ספורים לאחר אותה הודעה אסונית, פורסם ששמו של רן ברץ נשלף מחדש מן האוב, והיוזמה להביא אותו ללשכה כראש מערך ההסברה התחדשה במלוא התנופה. מאחורי היוזמה עומדים אותם אלה שפיחלצו עכשיו את סטמבלר: ראש הסגל בבית ראש הממשלה, יאיר נתניהו, ויושבת ראש הפיקוד העליון, הגברת נתניהו. ברץ הוא איש מוכשר, אבל את זמנו בילה בשנים האחרונות בהכפשה בוטה של טיפוסים כנשיא ארה"ב ברק אובמה ונשיא ישראל רובי ריבלין. מצד שני, אף אחד משני אלה לא אהוד בבלפור, אז מה הבעיה? זהו, שאין בעיה. ברץ נצפה השבוע כבר במסדרונות נציבות שירות המדינה. נתניהו, מתודלק על ידי מפעיליו מבית, נחוש להביא את המינוי לממשלה. השאלה היא אם נציב שירות המדינה, משה דיין, ירהיב עוז להתייצב מולו. אני מציע לא להמתין במתח. בימינו אזלו מרהיבי העוז.

על אותה הודעה נמהרת ביום חמישי מנסה נתניהו לפצות בשבועות שחלפו בכל מיני מופעי מאצ'ו שאמורים לאושש את דמותו כ"מר ביטחון". זה התחיל באותה "הוראה" (שהודלפה מיד למהדורת חדשות 2) "לא להעביר גופות לפלסטינים" (אין גופות להעברה כרגע), זה נמשך בעוד הצהרות לוחמניות חסרות כיסוי שפוזרו כיד המלך, והגיע לשיא השבוע בהצהרתו של נתניהו מול המצלמות כי ישראל ביצעה "עשרות תקיפות" בסוריה. 
 

עד הרגע שבו החליט נתניהו להוציא את הסודות המבצעיים האלה מהארון, נהגה הצנזורה לפסול כל רמז לכך שישראל נוטלת אחריות על תקיפות של שיירות נשק מסוריה ללבנון. היו לצנזורה סיבות טובות: נטילת אחריות כזו תביך מאוד את אסד ואת חיזבאללה ותקשה עליהם מאוד להמשיך להעלים עין בפעמים הבאות ששיירת משאיות תושמד בדרכה מדמשק לביירות. אז עכשיו הגיע ראש הממשלה, שהוא הפוסק האחרון, ובהבל פה שינה את המדיניות בשידור חי. העיקר שלקראת החג יבינו המוני בית ישראל איזה גבר־גבר יושב בבלפור. 

אגב, שר הביטחון והרמטכ"ל לא ליוו את נתניהו באותו סיור צבאי בצפון שבו נאמרו הדברים. לבוגי הייתה התחייבות מוקדמת (סיור רשויות מקומיות) ואיזנקוט היה בכלל באיטליה. מימינו של נתניהו ישב אלוף פיקוד הצפון אביב כוכבי, המיועד לתפקיד סגן הרמטכ"ל הבא, משמאלו הסב סגן הרמטכ"ל אלוף יאיר גולן. הייתי מאוד רוצה לדעת מה חלף לשניהם בראש באותו רגע.

למשה (בוגי) יעלון יש סיבות טובות להתחיל לדאוג. עד לא מזמן הוא לא היה פקטור משמעותי במשחקי הכוח הפוליטיים המדומיינים במוחו של נתניהו. בוגי היה ההוא שיושב בקריה ומתעסק בענייניו. דמות אפרפרה, לא בולטת, שמספקת את הסחורההביטחונית לנתניהו ומסתפקת במועט. זה השתנה. עמידתו האיתנה בשורה של סוגיות ערכיות ועקרוניות בחודשים האחרונים הזניקה את יעלון קומה אחת, או שתיים, לצמרת המבנה הפוליטי. לנוכח דלות החומר שסביבו, יעלון נראה לפתע כמו מגדלור כריזמה ושפיות. הוא מתחיל למלא את החליפה הווירטואלית של ראש ממשלה פוטנציאלי. לא יכול היה לקרות לו אסון גדול יותר. 

בסביבה הרדופה של נתניהו, כל זה מספיק כדי לסמן אותו כקושר בפוטנציה, כמורד בהתהוות, כסכנה ברורה ומיידית להמשך השליטה האבסולוטית על המדינה. סכנות מהסוג הזה נוהג נתניהו להסיר מעל דרכו בנחישות ובדייקנות. בדיוק בשביל המשימות האלה בנה מערכת סיכול ממוקד מתוחכמת כל כך, עם זרועות בתקשורת, במערכות אכיפת החוק ובמשלטים חשובים נוספים. במקום בוגי, הייתי נכנס לבונקר כבר עכשיו.

מילה על ח"כ זוהיר בהלול. האיש הפך השבוע למבוקש מספר 1, סומן כסכנה ברורה ומיידית לשלומה של מדינת היהודים ונגרר בחוצות המחנה הציוני בזפת ונוצות. לדעתו של בהלול, ההגדרה "מחבל" אינה מתאימה למחבל מחברון, שנורה על ידי החייל מטווח קצר לאחר שהוא וחברו תקפו חיילי צה"ל בסכינים. "אני מסכים שהוא רוצח, אבל הוא לא מחבל", אמר בהלול. 
 

שניות אחרי שהעז לחוות את הדעה המשוקצת הזו, עטו עליו כולם. מימין, משמאל, מלמעלה ומלמטה. הצווחות שעלו מהמחנה הציוני החרישו את האוזניים. בהלול גורם נזק כבד למפלגה כולה, טענו הטוענים, ומקומו לא יכירנו בין כתליה. על הדציבלים של דוברי הימין לא כדאי להרחיב. מזל שהכנסת בפגרה, אחרת סמוטריץ' היה כבר מעלה הצעת חוק להוצאתו הספקטקולרית של בהלול אל מחוץ לחוק. אין ספק, ח"כ זוהיר בהלול חילל השבוע עוד רגע יהודי טהור.
 

הבעיה היא שבהלול צודק, כמובן. לשיטתו, כמובן. בואו לא נשכח: הנ"ל אינו יהודי, אלא ערבי. הוא חלק מהעם הערבי הפלסטיני ובאותה עת נמנה גם עם המיעוט הערבי־ישראלי. זו פוזיציה עמוסת סתירות ופרדוקסים פנימיים. מי שמכיר את בהלול יודע שקשה למצוא אזרח ערבי ישראלי הגון ושוחר שלום ממנו. גם ברגעים הקשים ביותר הוא היה שם, כדי להרגיע ולמצוא את המכנה המשותף. אבל ברגע שסירב להגדיר צעיר בן עמו שהסתער על חיילים עם סכין בתואר "מחבל", הלך עליו. וידוא הריגה מיידי.
 

 

נעזוב רגע את בהלול. מה נתניהו חושב? ובכן, מה שהוא חושב פורסם בספרו המפורסם על הטרור, שם מבדיל נתניהו במפורש בין "לוחמי גרילה" שתוקפים חיילים, אנשי צבא וכוחות ביטחון, לבין "מחבלים", שתוקפים אוכלוסייה אזרחית, נשים וילדים. האבחנה הזו מדויקת ומקובלת גם בדיני המלחמה, בדין הבינלאומי ובעולם הנאור. הפלסטינים ביהודה ושומרון רואים בצה"ל כוח כיבוש. נכון, הם בסך הכל פלסטינים, אבל למרבה הצער שאר העולם, מקוטב לקוטב, תומך בהגדרה הזו. לכן, צעיר פלסטיני שתוקף חייל ישראלי הוא לוחם גרילה. 
 

אישית, אני שמח מאוד כשהחייל הישראלי הורג את הצעיר התוקף. החייל הוא שלנו, הוא מגן עלינו ואני בעדו. אני מעדיף 50 פלסטינים תוקפי חיילים הרוגים על חייל אחד שרוט. זה הנרטיב שלי. אבל אני לא יכול לכעוס כשהצד השני חושב ומרגיש אחרת. בשנים האחרונות, במסגרת תהליך ההיטרללות הכולל שמתרחש כאן, התחלנו לכעוס על הפלסטינים כי הם שונאים אותנו, הפסקנו להבחין בין התנגדות לגיטימית לכיבוש מצדו של עם (מלחמה בצבא הכובש) לבין טרור המופעל על אזרחים חפים מפשע. אגב, האבחנה הזו הייתה תקפה באינתיפאדה השנייה, אבל מאז חלף לו עשור והפכנו צודקים בהרבה מכפי שהיינו, אבל נורמליים פחות.
 

לשם ההבהרה: אני מאלה שסבורים שצה"ל הוא צבא מוסרי יותר מכל צבא אחר בסביבה (וגם מחוצה לה), אני נגד שחרור מחבלים (למעט בהסדר קבע), התנגדתי לעסקת שליט, במהומות אוקטובר 2000 חשבתי שהמשטרה יכולה לפתוח באש על אזרחים שמשתוללים, משמידים, מנפצים וחוסמים עורק תנועה ראשי תוך צעקות "אטבח אל יאהוד". אני ישראלי ציוני, פטריוט (לא, זו אינה מילה גסה), שחושב שנתניהו הפגין ומפגין פחדנות בהתנהגותו במהלך עימותים (בעיקר מול חמאס בעזה) ומאמין שכדי לשרוד כאן אנחנו צריכים להחזיק נבוט גדול מאוד ביד ומדי פעם להשתמש בו (כפי שעשה אולמרט בלבנון ובעזה).

אבל כל זה לא משנה את העובדה הפשוטה: כשהפלסטינים תוקפים את צה"ל בשטחים, הם מנהלים מלחמת גרילה לגיטימית מבחינתם ולמרבה הצער גם מבחינת שאר העולם. הם לא ציונים, הם לא יהודים, יש להם נרטיב משלהם והם רוצים להיות חופשיים. ועוד משהו קטן, שעדיף ללחוש: כשנערים פלסטינים מסתערים עם סכין על חיילים או מג"בניקים, הם מבצעים מבחינתם מעשה גבורה נטול סיכוי, שיביא קרוב לוודאי למותם. 
 

ליד זה, אסור לשכוח: למרבה הצער, יש לא מעט פלסטינים שלא בוחלים בטרור חסר אבחנה ותוקפים אזרחים, שוחטים נשים ולא בוחלים גם בילדים. אלה הם פראי אדם ואין בי טיפת רחמים על שכמותם. ועדיין, גם כשאנחנו מדברים בעיקר עם עצמנו, כדאי שנגיד לעצמנו את האמת, ונפסיק לספר לעצמנו סיפורים. להפוך את זוהיר בהלול לאויב העם זהו שער עצמי מפואר, עוד אחד בסדרה ארוכה שתהפוך אותנו בסופו של דבר למדינה מצורעת באמת. ועוד לא אמרנו כלום על הנזק האסטרטגי האדיר בחזית הבינלאומית שגרמו לנו ח"כ בצלאל סמוטריץ' ורעייתו, עם "הרגע היהודי הטהור" שלהם. אני מניח שראשי תנועת ה־BDS לדורותיהם חיככו ידיים בהנאה. הם יכולים לנוח. הסמוטריצ'ים מוכיחים בכוחות עצמם שישראל היא מדינת אפרטהייד (אף על פי שבשלב הזה, היא עדיין לא).

שני החשודים העיקריים במערכת הפוליטית המשיכו לתפקד כמעט כרגיל השבוע. "אין זה סוד שאני עובר ימים לא קלים", אמר ביום חמישי השר אריה דרעי. יצחק (בוז'י) הרצוג היה קצת יותר יצירתי, והעלה בעמוד הפייסבוק שלו תמונה קורעת לב של ליאו מסי אחרי ההדחה מהצ'מפיונס אתמול, עם כיתוב משעשע: "עוברים עלי ימים לא קלים. על שנינו. נעבור את זה". הרצוג נתלה באילנות גבוהים מכפי מידתו. מסי, הוא לא. 
 

בעוד בש"ס כולם נותנים בשלב הזה רוח גבית למנהיג, שאין עוד מלבדו, במפלגת העבודה העניינים רותחים. רק קונצנזוס אחד מתפשט שם, מקיר לקיר: תם עידן הרצוג. גם אם החקירה לא תניב כתב אישום והתיק ייסגר, אף אחד לא רואה את בוז'י מתאושש כעוף החול וממריא בסקרים. להפך. הצפי הוא שהסקרים הבאים יגבירו את הדימום. במצב כזה, אפילו בוז'י יבין מתישהו שהוא חדל פירעון.
 

אם אצל דרעי ברור לכל מי שמכיר את המשפחה שהאח שלמה ("מומו") ינסה לקחת עליו את מלוא האחריות למה שנעשה או לא נעשה בעסקי הנדל"ן המשפחתיים, הרי שאצל הרצוג זה קצת יותר מסובך. שם, המפתחות לא במשפחה, אלא בידיים של שמעון בטאט, ראש המטה לשעבר. הסיפור בינו לבין הרצוג לא נגמר טוב. בטאט פגוע, אבל לא ברור אם זה מספיק כדי שיפתח על הבוס לשעבר. הוא נחקר במשטרה לפני כמה שבועות ויצא לסיור ארוך בארה"ב. הוא חזר, ככל הידוע, אתמול. על פי גורמים המקורבים לחקירה, בטאט לא הפליל את הרצוג. הוא ייקרא בימים הקרובים לחקירה נוספת. השאלה היא איך ינהג אם יצטרך לבחור בין הפללת הרצוג, להפללה עצמית. בטאט לא יהיה ה"מומו" של הרצוג, אם אכן דבק רבב כלשהו בפעולות המטה שלהם בפריימריז ההם נגד שלי יחימוביץ'. העלילה מסועפת, רובה עוד לפנינו.
 

בינתיים, המפלגה רותחת. ביום ראשון ערכה ח"כ שלי יחימוביץ' אירוע גדול לציון עשור לכניסתה לפוליטיקה. זה היה מפגן כוח מרשים עם הופעת אורח חסרת תקדים של הנשיא, ראובן (רובי) ריבלין. נשיאים לא אמורים להשתתף באירועים פוליטיים, אבל ריבלין הוא נשיא מסוג אחר, שעושה מה שבא לו והולך אחרי הלב והבטן. ריבלין ויחימוביץ' חברים בלב ובנפש. הוא נאם, היא נאמה, ואחר כך היו שתי הרצאות של הפרופסורים ירון זליכה ודני גוטוויין. טייק־אוף על "מגש הכסף", רק בלי גיא רולניק (יחימוביץ' רואה בו מי שמתנגד לעבודה מאורגנת, בבת עינה). אפשר לאהוב את יחימוביץ' או לתעב אותה (אין אופציה שלישית), אי אפשר להכחיש שהיא הפוליטיקאית המחודדת ביותר במערכת הפוליטית שלנו.
 

ביום שלישי התקיים אירוע חשוב לא פחות, הרמת כוסית של ח"כ עמיר פרץ, שהשלים את חזרתו למפלגת העבודה בשבועות האחרונים. גם כאן, מפגן כוח מרשים, אם כי מסוג אחר לגמרי. אם יחימוביץ' היא הפוליטיקה החדשה, הדיגיטלית, האנרגטית, עם סוציאליזם נוסח ברני סנדרס וצבא מתנדבים תוסס ("צבא האמת של שלי"?), הרי שפרץ הוא איש הדור הקודם, המנגנון, הסניפים ומנופי הכוח. 
 

אין לזלזל בפרץ. נכון להיום, הוא אחד הפוליטיקאים המנוסים והערכיים בשטח. הוא הצליח לשרוד אירועים שהיו משמידים אנשים חזקים פחות, בעיקר בזכות האמונה הפנימית שלו וחוט השדרה הערכי. הוא הניח ליצחק (בוז'י) הרצוג לשאת דברים באירוע (יחימוביץ' עזבה את המקום כשבוז'י עלה לדבר), ונמצא בתחילתו של מסע לא פשוט. מעמדו הוא כשל עולה חדש, בטרם קיבל "סל קליטה". מי שמכיר את פרץ יודע שבקרוב מאוד הוא יכה שוב שורשים ויהפוך לפקטור לגיטימי במפלגה. קרבתו לגבי אשכנזי (פרץ הוא זה שמינה אותו לרמטכ"ל) ותקוותו לתמיכה מצד אשכנזי היא אחד ממנועי הצמיחה הפוטנציאליים שלו.
 

שאלת מפתח היא מה יעשו שני בעלי ברית חשובים של הרצוג בשבועות הקרובים: יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, ובן הברית הפוליטי איתן כבל. ניסנקורן קשר את גורלו עם זה של הרצוג. לא בטוח שלא ירצה להשתחרר מהמשקולת הזו בקרוב. כנ"ל לגבי כבל, שכבר רומז שאם בוז'י ייאלץ לזוז, הוא מתעתד להשתחל לנעליו. בגדול, כולם שומרים על ממלכתיות כרגע. מה אכפת להם? ההנחה היא שבוז'י קובר את עצמו בכוחות עצמו, אין צורך לעזור לו.

כרגע, יחימוביץ' מובילה בענק על כל האחרים. זו הסיבה שהיא היחידה שרוצה שהפריימריז יתקיימו כמה שיותר מהר. מכון "פאנלס פוליטיקס" ערך השבוע סקר לערוץ הכנסת, שבמסגרתו נשאלו 98 מצביעים שהגדירו את עצמם כמצביעי המחנה הציוני מי מתאים לרשת את הרצוג אם יפרוש. יחימוביץ' קיבלה 43%, לבני 14%, אראל מרגלית 7%, עמיר פרץ 5%, איתן כבל 5%. אז זה המצב כרגע: כולם מספידים את בוז'י וכולם נגד שלי. על הצטרפות לממשלה אין מה לדבר.