רצח ונצח: הנצחת גנדי היא חשובה, אך יש לשנות את החוק

הוגש ערעור לבית המשפט העליון, הקנס אומנם בוטל, אך לא משום שהתחקיר נמצא נכון. הוא נותר לא מדויק גם בעליון, אבל בית המשפט מצא תירוצים אחרים לביטול הקנס.
 

בסוף השבוע, כשהשיח הציבורי התמקד בתחקיר על רחבעם זאבי (גנדי), היה פרשן שהרהיב עוז והציע לבדוק אפשרות של הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר האמת. נזכרתי בוועדת החקירה הממלכתית שהקימה ממשלת מנחם בגין הראשונה ל"חקירת" רצח ארלוזורוב, שאירע בראשית שנות ה־30, עשרות שנים קודם לכן, כמעט אותו מרחק זמן שעבר מאז סיפורי המין בפרשת גנדי.
 

כצפוי, ועדת ארלוזורוב העלתה חרס ופסקה שזה עניין להיסטוריונים ולא לשופטים וכי לא ניתן להגיע לחקר האמת ממרחק של שנים רבות כל כך. לא בכדי עקרונות המשפט הבסיסיים קובעים תקופות התיישנות. הוועדה נהפכה לסוג של בדיחה לא מוצלחת.
 

גם סיפורי גנדי הם עניין להיסטוריונים ולא לשופטים. תחקיר היסטורי הוא לגיטימי, גם אם הוא מכפיש וגם אם הוא בתוכנית פריים טיים בטלוויזיה. ומבחינה זו "עובדה" עשתה את מלאכתה ואין להלין עליה, משום שכאשר מדובר בתחקיר היסטורי, איש באמונתו יחיה.
 

תחקיר היסטורי אינו יוצר אמת משפטית או אמת אובייקטיבית. התקשורת, על גווניה, נתנה הזדמנות הוגנת לבני המשפחה, הפגועים בצדק, להגיב. במקומם הייתי מסתפק בכך. כל מחלוקת רק תעצים את הסיפור ללא צורך.
 

אך יש עניין נוסף וגם צודק. רבים סבורים שתקציב המדינה אינו צריך להנציח את מורשתו של גנדי, כפי שקובע החוק הקיים. כשמדובר בכספי ציבור, כספי מסים, גם המחלוקת הציבורית הופכת לגיטימית.
 

כספי ההנצחה שייכים לכל אחד מאיתנו. חוק ההנצחה לא נחקק לשם האדרת שמו של גנדי, אלא לשם הנצחת הרצחנות הפלסטינית שבניה רצחו שר בישראל. שר הוא סמל שלטון, וככזה יש מקום להנצחתו של מי שנרצח.
 

בנוסף, גנדי גם היה מאוהביה הגדולים של ארץ ישראל, נופיה, ההיסטוריה שלה, הארכיאולוגיה שלה ומה לא? אני יודע את זה באופן אישי, כי השתתפתי לא אחת בטיולים ובסיורים שערך גנדי. החלק הזה באישיותו בוודאי ראוי להנצחה, גם אם היו בו פגמים אחרים. לכן בניגוד למקהלת נשות מרצ וכמה צדיקים נוספים, לא הייתי מבטל את החוק, אך הייתי מכניס בו שינויים מחויבים, על מנת להדגיש שההנצחה היא בגין הרצח הפוליטי ובגין ערכי אהבתו של גנדי לארץ ישראל.