סיבוב הפרסה שלקח אייל גולן מהופעה בעצרת התמיכה בחייל היורה מחר בכיכר רבין, הגיע מעט מאוחר מידי. במיוחד כשדוד ד'אור הספיק להימלט מהברוך שנכנס אליו, בתירוץ מיתמם אך מסבר את האוזן. כנראה שבשורה התחתונה אג'נדת "הילד של כולנו", לא מסתדרת עם החישובים שמסחטת הכספים הלאומית הנקראת גם 'במות הבידור ביום העצמאות' עומדת בפתח. ואולי היתה זו רק ההבנה שמספיקים גם עשרים אחוזים מהאוכלוסייה שמתנגדים לך, ואתה כבר לא הזמר הלאומי הקונצנזואלי שרצית להיות.
אם זה לא היה כל כך עצוב, אולי תמימותם של האמנים כד'אור ובמיוחד גולן היתה משעשעת מאד. אני מניחה שאייל גולן לא התגורר במדינת ישראל בשנה וחצי האחרונות, אחרת אי אפשר להסביר את היתממות דבריו: "כל מה שרציתי היה לבוא, לשיר ולחבק. אני רואה שיש כאלה שלוקחים את זה למחוזות פוליטיים". מתי בפעם האחרונה מישהו במדינה הזו רק שר וחיבק? ייתכן מאד כי אדם שלא חי בישראל, סבור שאולי עוד אפשר למצוא משהו ב-68 שנות היסטוריה שאינו פוליטי. אני חיה כאן רק 38 שנה ועדיין לא מצאתי. גם לא חיבוק. אז גולן רצה "רק לחזק" וברח משם לא שבור כמו ד'אור, שכנראה לא אוחז ביועצי תקשורת ממולחים, אך הוא בהחלט ברח. המחיר כבד מידי, עוד מעט יש טקסי עצמאות עם הרמטכ"ל.
כולם מדברים על 'אומץ'. אך אם נביט על נהירתם של אמנים לכיכרות הקונצנזוס, לא נראה כאן אומץ, אלא פחדנות. האומץ האמיתי הוא לא לצאת מול עמדה פופולרית עממית נפוצה ועדרית, אלא דווקא לעצור את נהירת הקהל ולפקוח למישהו את העיניים.
אגב, אותו קהל חשף את שיניו ואולי גם את פרצופו האמיתי, כשתקף את אייל גולן לאחר פרסום הודעת ביטול ההשתתפות בעצרת. אייל גולן התעורר מאוחר מידי, הנזק בעיני כבר נעשה. כל הודעת "אני מכבד את הרמטכ"ל" לא תמחק את התהייה שעלתה מלכתחילה: אם אתה מכבד את הרמטכ"ל, מה עם כבוד הוראות הפתיחה באש של צה"ל? והנה הזדמנות נהדרת לזרוק לחלל האוויר את השאלה הבאה: האם מישהו מהאמנים שמיהרו למתג את עצמם בכרזה לקראת המופע, יודעים מהם נהלי הצבא בנושא לפני שהם רצים לחבק ולחזק?
חבל שאמנים שרוצים להיות 'זמרים לאומיים' מכניסים את עצמם מלכתחילה לתוך שבר חברתי ומוסרי מבלי לבדוק את העובדות עד תום, ומבלי לחשוב על ההשלכות של מעשיהם. אייל גולן הבין את זה. עד הפעם הבאה.