פול צלאן, יהודי שעבר את השואה ואחד מגדולי המשוררים המודרנים בשפה הגרמנית, כתב את הפואמה המצמררת "פוגת המוות" הידועה יותר בשם "חלב שחור". השורות הפותחות את הפואמה, וכל בית שבה, אומרות: "חלב שחור של שחר אנחנו שותים אותו בערב, אנחנו שותים אותו צהריים ובוקר, שותים אותו בלילה, אנחנו שותים ושותים". הפואמה מספרת על דמותו של האדם הגרמני המגלם בניגודיו התהומיים את החלב השחור: פסגת האיכות התרבותית מול תעשיית המוות ותהומות הרשע והרוע של מעשיו.
ראיתי לפני את מילות הפתיחה המקפיאות בשעה שקראתי דוח מחקר גרמני על החינוך בבתי הספר של הרשות הפלסטינית. מדובר בדוח של "המכון המזרח תיכוני לשלום ברלין" שיצא ב־12 במרץ ושהנושא שלו הוא "ניתוח הצגת ישראל והיהודים בספרי הלימוד הפלסטיניים". הניתוח כולל 15 ספרי לימוד בנושאי היסטוריה וחינוך לאומי, החל מכיתה א' ועד כיתה ט', ובוחן מה יש ומה אין בהם. כולם מצויים בשימוש עכשווי בבתי הספר של הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ובעזה. תוכן הספרים נקבע על ידי הרשות הפלסטינית ואושר על ידה.
מחברי המחקר בחרו בניתוח ספרי הלימוד מכיוון שהם רואים בהם את הסימן המשמעותי ביותר לערכים של חברה, ולרצונה להעביר לילדיה את האידיאלים שלה ואת אוצר הידע של תרבותה ואת התרבות של אחרים. חשיבותם היתרה של ספרי הלימוד הממלכתיים, קובעים מחברי המחקר, היא בכך שהם אמורים להציג לתלמיד בצורה מוסמכת ואובייקטיבית את המציאות, לצמצם דעות קדומות, אי סובלנות ותפיסות מוטות.
אז מה העלה המחקר לגבי ספרי הלימוד הפלסטיניים? שהם נוהגים בצורה הפוכה לחלוטין. מדינת ישראל והעם היהודי נמחקים לגמרי ואינם קיימים בטקסטים, במפות ובתרשימים. התלמיד הפלסטיני אינו לומד דבר וחצי דבר על העם היהודי, על השואה ועל החלטת החלוקה מ־1947 להקמת מדינה יהודית וערבית.
רק פעמיים לומד התלמיד הפלסטיני על היהודים בהיסטוריה: בפעם הראשונה כאויבים לנביא מוחמד ובפעם השנייה ככובשים ציונים קולוניאליסטים בסוף המאה ה־19. הם התגלמות הרשע והרוע, אלימים ואכזרים. מכיתה ב' מלמדים את הילד שצריך לשנוא אותם ויש לפעול נגדם באלימות, ושהשיבה של הפליטים לבתיהם היא בבחינת ציווי עליון. היהודי שחור, הפלסטיני צח ולבן כחלב.
אצלנו עומדים במוקד השיח הציבורי שלושה מושגים מרכזיים: הכיבוש, השלום המיוחל ופתרון שתי המדינות. אולם התלמיד הפלסטיני לא נתקל במושג "שלום" שצריך להיות עם היהודים. אין חינוך לשלום וגם אין פתרון של שתי מדינות. יש ויש כיבוש, אך זה בשום אופן לא הכיבוש שאליו מתייחסים אצלנו. זהו הכיבוש, הגזל של כל פלסטין, מהים ועד לירדן.
אכן, חלב שחור. זה מדכא, אך זאת התמונה. נוסיף לזה את טיפות החלב השחור שהילד הפלסטיני מקבל בבית, ברחוב, בלימודי השלמה במסגד, בהסתה בתקשורת, בחיכוך עם חיילי צה"ל; ונקבל את התמונה האמיתית של הדור הפלסטיני הצעיר.
האם צריך להתייאש, האם צריך בשל כך לוותר על החתירה לשלום כציווי עליון שלנו? לא רבתי. אך צריך להבין טוב יותר בפני איזו חומת ברזל פלסטינית אנו עומדים.