המשיח כבר היה כאן, אבל אחרי שהות קצרה הוא עזב. הוא סייר בעילום שם ברחבי הארץ, הקשיב לשיחות ולוויכוחים בין אנשים, התגנב לאירועים ולאסיפות, קרא כותרות בעיתונים וצפה בתוכניות מלל בערוצי הטלוויזיה. כשסיכם את רשמיו החליט, "אני לא נשאר כאן. זה לא בשבילי". מאוכזב ומתוסכל חזר המשיח לעמדת ההמתנה הישנה והסמויה שלו. "חבל מאוד", הרהר בינו לבין עצמו. "אני מצטער. אבל ימות המשיח יצטרכו לחכות עוד קצת".
המשיח לא נבהל ולא נחרד ממה שראה אצל החילונים. הוא לא כעס על גילויי כפירה ואפילו לא התמרמר על ביטויי זלזול כלפי דת ישראל. "אלה הם תינוקות שנשבו", אמר לעצמו. הוא נסער, נטרד ורוחו נעכרה ממה שגילה בקרב מי שקרויים שלומי אמוני ישראל: החרדים, הדתיים, חובשי הכיפות הסרוגות. מה ששבר לגמרי את רוחו היו גילויי ההתנהגות הנלוזה של נבחרי ונציגי הציבור הדתי. חבר כנסת דתי, חבוש כיפה מטיף לגזענות. רב עטור זקן לבן וחבוש מגבעת שחורה שתומך בהטפה לגזענות. מנהיג מפלגה חרדית הנחקר בחשדות למעשי שחיתות. רב חסידי, ראש לעדה חסידית, יוסגר ארצה לעמוד לדין בחשד למעשים מגונים בנשים. "מה קורה פה?, ריבונו של עולם?", זעק המשיח.
נכון שנאמר "שאין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה מאחוריו" (בבלי מסכת יומא כ'ו). אבל היום קופת השרצים איננה מאחוריהם של פרנסי הציבור החרדי והדתי. היא תלויה לפניהם, מתנדנדת בגאווה על חזhהם לעיני כל. בתקופת הנביאים, החזות החיצונית של נביאי השקר לא הייתה שונה מזו של נביאי האמת. גם נביאי השקר היו לבושים בגלימות, נעולים בסנדלים ולראשיהם מצנפות, בדומה לנביאי האמת. אבל היו אז יהודים אמיצי לב, שהבחינו בין שקר לאמת וזעקו "היזהרו, אלו הם נביאי שקר...". היום, קונן המשיח, אין מי שיצביע על נביאי השקר ויזהיר מפניהם.
הסטרא אחרא, לפי הקבלה הכינוי לצד הטומאה, איננו לבוש במכנסי ג'ינס, באוזניו לא קבועים עגילים והוא איננו מעשן מריחואנה. הסטרא אחרא מפתה ומכשיל כשהוא עטור זקן, לבוש במעיל רבני, חבוש מגבעת שחורה וציציות מתנופפות ממכנסיו. הסכנה ליהדות והאיום על ערכי דת ישראל אינם באים מהציבור החילוני. מי שמהווה סכנה ליהדות המקורית ומי שמהווה איום על ערכי דת ישראל פועלים ובועטים דווקא מקרב רבנים ועסקנים חרדים.
הישיבות מלאות וקול התורה מהדהד מהן. הכוללים גדושים באברכים שתורתם אומנותם. בחצרות האדמו"רים מצטופפים אלפי חסידים. הליטאים קיימו בשבוע שעבר מפגן כוח ועוצמה. "איך זה שאני מתמהמה ועוד בלי רגשות חרטה?", שאל את עצמו המשיח. ואז הוא נזכר במאמר הגמרא. "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (מסכת יומא דף ט').