השבוע התקשרה אלי דנה, שהכריזה שהגיעה העת לחדש את פוליסת ביטוח החובה בקטנוע. אחרי שדגמנתי קולות של מי שעשה סקר שוק, נתתי לה את פרטי האשראי, והיא הבטיחה שתשלח אלי את הביטוח החדש. נרגש מאוד המשכתי את היום בידיעה שבאה שלווה לעולם. פוליסת ביטוח אחת מסתיימת והשנייה תתחיל באופן הרמוני, גל רודף גל, ונגמר. לאחר שעה דנה חזרה אלי נסערת, ואמרה שאין אפשרות לחדש, כי אני חסום. עלי לפנות למשרד הרישוי, לברר את סיבת החסימה.
בזמן ההמתנה למענה של משרד הרישוי, חשבתי שכל חיי בעצם הרגשתי חסום, אך חסימה לרישיון רכב היא משונה ואפילו מעליבה. התבקשתי לבחור בין מענה אנושי לאוטומטי. בחרתי באנושי, כי אני אולי חסום, אבל עדיין בן אדם. הפקידה לקחה את פרטי בשקיקה, הקלידה וחזרה עליהם בקול רם. ואז היא הכריזה שאני חסום, ושאינני יכול לחדש את רישיון הרכב. הואיל ולא היה בדברים שלה משום מידע חדש, טרם השיחה, שאלתי אותה איך לפתוח את הצ'קרה ולהמשיך בחיי. היא אמרה שאני צריך לגשת למשרד הרישוי, בקניון אפל ונידח בנתניה, ואולי עד פסח אצליח לצאת מעבדות לחירות תחבורתית.
הגעתי למשרד הרישוי וגיליתי שזה היום הראשון אחרי שביתה ממושכת, כך שעמדו שם עשרות יצורים אנושיים אומללים, הנדחסים בחמישה תורות מקבילים, בדרך אל פקידת קבלה אחת. מיד זיהיתי אדם עם גב ענק, שאעמוד מאחוריו והוא יפלס לי דרך, כמו מכונית המשתחלת מאחורי אמבולנס דוהר. נמחצתי בין הזיעה של הגבר שלפנַי לבין הבל הפה של זה שמאחורי, עד שנפלטתי אל פקידת הקבלה שאמרה שב־21 ביוני האופנוע שלי היה מעורב בתאונה, הורד מהכביש, ולכן הוא מעוכב ואני חסום. הסיפור נשמע הגיוני, אבל הוא ממש לא שלי. היא נזפה בי, והתעקשה שכן עברתי תאונה, ככה המחשב אומר, ושמיד אלך למשטרה.
ניסיתי לחשוב, אם ייתכן שהאופנוע שלי יצא באמצע היום על דעת עצמו, עשה תאונה, וחזר הביתה מבויש, כדי שלא אכעס עליו. או שאולי כן עברתי תאונה אך הדחקתי אותה, כמו שאני נוטה לעשות לאירועים לא נעימים. צלצלתי לאשתי ועדכנתי אותה שאמרו לי שעברתי תאונה - אבל אני לא זוכר. היא עזבה את העבודה והגיעה הביתה תוך שהיא מזמינה אמבולנס ומודיעה לכל המשפחה שעברתי תאונה עם האופנוע וכרגע אני לא זוכר דבר.
בינתיים נסעתי למשטרה כמצוות הפקידה במשרד הרישוי. השוטרת שמעה את הסיפור הבלתי ייאמן, והתחילה לצעוק: "אושרה", "אושרה!", "אושרה!!!", בקצב ובווליום הולכים ומתגברים. אחרי כמה דקות הגיעה לפתח הדלת מישהי שהיא לא אושרה, ואמרה שאושרה לא נמצאת. השוטרת אמרה שאין ברירה, אלא לדבר עם זינגר. זינגר ביקש לבדוק את כל התאונות שהיו באותו יום, כדי לראות איפה נפלה הטעות. מתברר ש־21 ביוני היה יום מתוח במיוחד בכבישים, והוא הפנה אותה לחיים מחיפה. בינתיים, דודה שלי, ששמעה על התאונה שלא הייתה, התקשרה לשאול באיזה בית חולים אני נמצא, כי היא הייתה פעם אחות, ואולי היא יכולה לעזור.
חיים ביקש מהשוטרת לשלוח לו מייל עם הפרטים כדי שיבדוק. "איך אתה מופיע במערכת?", היא שואלת את חיים, ואני מבין שלנגד עיני נרקם מחזה חדש של קפקא בשילוב רעיונות מלואי דה פינס. הוא אמר לה שהוא מופיע כסרמד חיים מחיפה. "לא הייתה תאונה!", אמרתי לדודה, "תפסיק להסתיר ממני", היא אמרה, "אני יוצאת לאיכילוב". השוטרת שאלה את חיים "מה זה סרמד?", והוא איית לה. היא אמרה לו שהיא לא מוצאת אותו במחשב, וביקשה שישלח לה מייל כדי שתאתר אותו לפי שם.
לרגע חשבתי שמדובר במקבץ אירועים כל כך מופרך, שאין סיכוי שהם מקריים, אלא מזימה של רשויות המדינה לפעול נגדי, להכניע אותי, לחסום אותי, להוריד אותי לא רק מהכביש, אלא ממסלול החיים.
אלברט איינשטיין אמר שצירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי, אבל זו גם הדרך של המדינה להוכיח שהיא קיימת. מתברר שהייתה טעות הקלדה של מספר הרישוי, החסימה בוטלה. אני חוזר לחיים.