למקרה שהתמונה הקטנה בראש העמוד לא מסגירה זאת היטב, חשוב לי לגלות לכם שאני שמן. אני לא אומר זאת רק כדי להדוף את גלי המעריצות ששולחות מכתבים למערכת ומציעות לי הצעות מגונות (אולי מתוך הנחה מוטעית שפירורי הפרמזן במדור של פסקל גורדו על הקוביות בבטן שלי), אלא כי החליפה שלי אמרה לי את זה.
עכשיו אני יכול לחוש את הקורא הנבון מגרד את מצחו מעל כוס הקפה של שישי בבוקר ואומר לזוגתו, הקוראת הנבונה בקפה: "שוב נתנו לקיפניס הזה את הכדור הלא נכון", אבל באמת - זה לא אני! זאת החליפה שעליה הוטל הפעם להעמיד אותי על חומרת מצבי.
אחד הדברים הכי אהובים עלי במדינת היהודים הוא קוד הלבוש: פשוט אין לנו כזה. אפילו בימים הרחוקים של ישראל הסוציאליסטית, היה לנו סוג של קוד לבוש: בגדי עבודה כחולים וכובעי טמבל ליום - וחולצה לבנה לערבי שבת. מאז נפרצו אפילו קווי ההגנה האחרונים של קוד הלבוש האלטרנטיבי הזה, עד שהיום רק לפקידי קבלה במלונות, לכמה קציני ביטחון ולעובדי בנקים, נניח, אסור לבוא בג'ינס לעבודה. אז למה אני שמח משולי מכנסי הקצרים והכפכף התואם ועד לכתפי חולצת הטריקו שלי? כי נכון שלעתים מדובר במפגע של ממש, עת מתעקשים אחדים מאיתנו להראות לעולם שאלוהים חנן אותם בשערות נאות גם על פרקי אצבעות הרגליים... אבל היי, מהו כבר הקורבן הקטן הזה תמורת הזכות להגיע לעבודה בג'ינסים מהוהים, רק כדי לחלוק מעלית עם הקולגה הצעירה שלך כשהיא לבושה בגופייה שרכשה בשילב?
היעדרו של קוד הלבוש הזה הוא בעיני ניצחון הרוח על החומר והאקלים הים תיכוני על החלק המטופש והמיותר של הנימוס האירופי, אבל אחרי שהוצאתי את כל זה, ואף שבימים כתיקונם אני מתלבש באופן שמסגיר את מקורותי הנח"לאוויים, הרי שאין לי אלא לגלות שבארון שלי תהיה תמיד לפחות חליפה מגוהצת אחת.
ז'קטים תמיד היו לי: מחויטים, קורדרוי, כאלה עם טלאים במרפק ועוד. אחרי הכל ז'קט הוא הבגד השני המחמיא ביותר לגופו של הגבר, ובהנחה שאתם לא מתכוונים להסתובב ברחוב עם חולצות של מנצ'סטר יונייטד, הוא עולה למקום הראשון. חליפה־חליפה, לעומת זאת, רכשתי לעצמי רק בגיל 35 בערך, עת נאלצתי לצאת לכמה פגישות מחייבות בחו"ל, כולל כמה מדינות מערב־אירופיות כה נידחות, עד שהסווטשירט היפה שלי מסיום קורס מ"כים לא מעורר בהן שום התרגשות.
מצחיק עד כמה הבגדים עושים את האדם: אתה "עולה" על חליפה, קושר לצווארך את העניבה, מוודא שקיפולי המכנסיים חדים כתער - ומיד מסגל לעצמך גינונים של מנחה תוכניות אירוח לאמור: שלום, מר סמית (לחיצת יד), שב בבקשה (מחווה בכף יד פתוחה לעבר הכיסא הפנוי). האם תואיל בטובך לספר לנו מה אתה בעצם עושה כאן? (חיוך מזויף). הידיים מקבלות לפתע שפה לא מוכרת משלהן, האוזניים מגיבות למשמע הצירוף "מיסטר קיפניס" - ומיסטר קיפניס בעצמו, אחד שלא גומר משפט בעברית בלי "אחי", גם הוא מוסיף פתאום לסוף המשפט את המילה "סר".
כן, אני מודה שלעתים אני אוהב את התחפושת הקטנה (כל עוד מזג האוויר מסביב הוא אירופי כמובן) שמגדירה מחדש "שלוך" תל אביבי שכמוני ומעצבת אותו בתבנית של איש עסקים. הבעיה מתחילה כשהתבנית נהיית קטנה למידותי, כי אם יש סכנה בשליפה מן הארון של בגד שלא לבשת בשנה האחרונה, היא לגלות עד כמה גדלת יפה. מה אומר ומה אגיד? כנראה שאכלתי לא רע מאז חורף 2015: המכנסיים שפעם נעזרו בחגורה כדי להישאר על קו המותניים שלי, מאלצים אותי היום לשכב על המיטה בחדר המלון, לקחת אוויר כאילו אני עומד לצלול בבריכה, להכניס את הבטן פנימה - ולא לשחרר אלא עד אחרי שסגרתי את כל הכפתורים ורכסתי את הרוכסן, לבל אאבד, עת אקום, את אותו כפתור ארור שניצב לבדו בחזית המלחמה בכרס.
השבוע נדדתי לי אל הממלכה המאוחדת לטובת כמה מפגשים שהצריכו "דרס קוד", ואללי: החליפה שכה החמיאה לי עת נרכשה לראשונה (בנסיבות דומות) לרגל הנסיעה ההיא לארצות הברית, אי שם לפני כחמש שנים, נראית עתה כאילו נשדדה מנער בר מצווה.
כך במשך שלושה ימים הפגנתי איפוק אנגלי נדיר אל מול "פיש אנד צ'יפס" שמנוני ובירה "גינס" (המאהבת השחורה שלי) מהחבית. זה אפילו לא היה מטעמי אסתטיקה, וודאי שלא מטעמי בריאות (אדם הכי בריא כשהוא שבע בחלקו!), אלא מדאגה כנה למדיניות החוץ של ישראל: מה יקרה אם יתרופפו תפריו של אותו כפתור שנעוץ כאצבע של ילד הולנדי בסכר - והוא יתעופף ויוציא עין למישהו: הרי גם ככה לא מתים כאן על ישראל.