הלך הסדר: כל מה שנשאר לי מחג הפסח זה נוסטלגיה

רק אחרי מותו של סבא בגיל 90 הבנתי שהאיש היה סוג של מודל לאזרחות טובה ותרומה לקהילה. הוא ורעייתו תרמו בסתר לגוש אמונים בלי לעשות רעש ועניין, ומדובר בזוג שעלה לארץ בשנת 1934, פעילי עלייה בפולין (סבתא ביקרה בארץ כמה פעמים בשנות ה־20), ובמשך 60 שנה חי כאן בצניעות שכללה עבודה ואמונה, אבל גם שאלות ותהיות. 

כאשר אחותי, איריס ז"ל, נפטרה מסרטן בהיותה בת 5, סבא חדל לקיים אורח חיים דתי. הוא היה שותף הסוד היחיד של אבא על מחלתה של הבת והנכדה. אחרים לא ידעו, כי כזה היה אבא שלי, אחד שלא חולק רגשות כואבים שאוכלים לך את הנשמה. סבא כעס על אלוהים בעטיו של האובדן העצום, אבל אחרי שנתיים חזר אל הדת, בדרכו, בשקט ובלי כפייה על אף אחד מבני משפחתו; סבתא טובה הייתה אישה דעתנית מהסוג של פעם - לזכור, ולעולם לא לשכוח. הנהגת הפועל המזרחי בפולין לא רצתה לתת לה "סרטיפיקט" לעלייה ארצה, אבל לבעלה כן נתנו. היא לא שכחה, ובמשך יותר מ־50 שנות חייה בישראל לא נכנסה לבית הכנסת של הפועל המזרחי בכפר סבא. היא מצאה בתי כנסת אחרים, בשקט בלי קולות רקע.
 

נזכרתי בהם, אחרי ששוב קראתי קצת על מנהגי הפסח בדת היהודית. בתלמוד למשל כתוב שהאישה כפופה לבעלה, ולכן אינה צריכה להסב לשולחן הסדר. בהגדה של פסח מצוין: "כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח". אבל זו הרי הגדה, אז לא חייבים להאמין. הנה הממשלה שלנו לא מאמינה, כי חג יש, אבל יש גם מאות אלפי עניים שידם אינה משגת לממן את מצוות הפסח. 
 

לממשלה יש 14.3 מיליארד שקל עודף מתקציב 2015, אבל אפילו לירה סורית דפוקה לא הוקצתה מהסכום הדמיוני הזה לסיוע לעוני. כי בעוני רק נאבקים ונלחמים, כאילו העניים יכולים להתמודד עם "המאבק והמלחמה" של דיירי אגם הדרעק ששכחו מהם, ויותר מדי מהם מטיילים עכשיו בעולם ומדברים שטויות בקצב אש, כדי לנצל את הפגרה. הרי יש הסכמים קואליציוניים, ובכדי לשמור על השלטון את כל העודף נותנים לחניוקים באשר הם. דתיים, כולל חרדים של פעם, שירתו בצבא ועבדו למחייתם. היום מחנכים אותם להיות טפילים ועלוקות על אלו שכן עובדים. 
 

אז בסדר הזה יסב עם ישראל, יאכל תרכובות מלאכותיות עתירות הורמונים של שומנים, חלבונים, סוכרים ופחמימות, שיוצרים פלאק על דפנות המעי - רק כי כך הורה להם מישהו. וזה לא היה אלוהים, זה הרי בטוח, אלא מישהו שהתחזה לדובר בשמו, ואז יאללה בלגן. מסורת עאלק. אנחנו לא חיים בזמן המקרא, שבו תוחלת החיים הייתה קצרה בגלל היעדר אנטיביוטיקה. אבל גם כיום מזהירים רופאים שארוחות הפסח גורמות לצרבת, עליית לחץ דם, שיבושים בקצב הלב, ולחוסר איזון סוכרי. נמשיך לבלוס כדי לשכוח את הצרות, אבל אחרי החגים נחזור להיות חולרות כמו תמיד: נרצח, נאנוס, נגנוב, נעשוק, נתעלל בחסרי ישע, עד יום כיפור. אז העם יצום 26 שעות, יתפלל קצת וחוזר חלילה. לפחות ינקו את הפלאק שהצטבר במעיים מהפסח. 
 

ואני כרגיל אשאר רק עם הנוסטלגיה, עם הטעם של פעם, כאשר כילד חינכו אותי להאמין בצדקת הדרך. בזמנים בהם היה כאן את ד"ר יוסף בורג, ולא את דייר אגם הדרעק סמוצ'קנע ושות' מתקומה; זמנים בהם החטיבה להתיישבות הייתה חזון, ולא מנוף להעברת כספים ייחודיים מיד ליד, שכולל הקמת גרעיני התיישבות ברעננה ושכונות צפון ת"א; זמנים בהם סבא וסבתא שלי תרמו מכספם להתיישבות (איני שותף לדעותיהם על התנחלויות וכיבוש, אבל אני מכבד את דרכם), וממשלות לא התנכרו לאזרחים חילונים, והשקיעו מיליארדים באידיאולוגיה פוליטית שכוללת הסתה, בריונות בגרוש ורצח על הדרך. לפחות יש למה להתגעגע.

בחג הראשון אהיה אצל אורלי אחותי. כמו תמיד תהיה הגדה על השולחן, אני אעשה את המרב שלא ייעשה בה שימוש. לא בטוח שאצליח, ישנם אורחים שבאמת רוצים לשמר קצת מסורת, יש גם ילדים. עוד לא השתכנעתי שחשוב לילדים לדעת איך נקמנו במצרים עם עשר המכות שאסור להאמין בהן. הרי אנחנו בהסכם שלום איתם, אז מדוע להרגיז את גנרל א־סיסי? ועוד עם כל מיני בדותות. בסדר, את הגאות והשפל בחציית ים סוף כבר הבנו, אז אפשר להתאים את החג הזה למציאות בת זמננו, למה לסבול?
 

אף פעם לא הסתדרתי עם חגים יהודיים. הרי זה או שהרגנו עמים אחרים, או שאותם עמים הרגו אותנו. כלום לא השתנה אגב, אז מה הקטע? נאכל מצה וחרוסת ונאמין שזה בסדר? נפתח דלת לאליהו הנביא והוא באמת יבוא? ואת השטויות האלה אני צריך ללמד את בני בן הרבע ל־4? מה זה בדיוק יעזור לו בחיים? יחזור בתשובה וילמד להיות טפיל על החברה? 
 

הנה, דווקא הרבה מאמינים בני מאמינים נטפלו לאב שכול כמו יצחק פרנקנטל, ששכל את בנו אריק הי"ד בקרב עם חוטפיו ב־1994. האיש בסך הכל הגיע לעצרת תמיכה בחייל אלאור אזריה בכיכר רבין, ומפגינים תקפו אותו בגלל שלט שהניף, שאמר שזו לא הדרך. הוא בסה"כ רצה להראות לנוכחים שבנו לא מת סתם, אלא כדי שיהיו כאן חוקים, כולל משפט צדק במערכת הצבאית לחייל שנאשם בעבירה על החוק. אז הרבה מהנוכחים בעצרת, שלבטח יקיימו את כל מצוות החג, קלה כחמורה, החליטו לפגוע באב שכול. 
 

היכן הבושה? הרי השכול בעטיין של מלחמות ופעולות טרור, אמור ללכד אותנו כאומה - זה היה האתוס שלנו - להניח לנופלים ולקדש את החיים. אבל זה היה פעם, זה נגמר. רשויות החוק סובלניות יותר מדי לעבריינים על רקע אידיאולוגי. מבינים אותם, הם הרי בני טובים. 
 

והסובלנות הזו של הרשויות מחלחלת לכל כיוון. עיתונאים שסיקרו את העצרת הותקפו ואוימו, אך לא שמעתי על מעצרים ו/או העמדות לדין. פעם היה לנו רק צה"ל, כצבא העם, היום יש לנו כמה צבאות: צבא האמת של שי חי, הצבא של "הצל", הצבא של לה פמיליה, הצבא של בנצי גופשטיין וארגון להב"ה, הצבא של ברוך מרזל (שיש לו תאים חסויים וגלויים בתוך צה"ל). שאלתי אדם דתי נאור והוא הסביר לי שבין היתר, לשם "ה' צבאות" יש משמעות צבאית מלחמתית. ואז מיד הבנתי הכל, שקידוש השם דורש (כנראה, אני הרי טומטום ולא בדיוק חוקר מקרא) שיהיו הרבה צבאות, סבבה. רק שיתעסקו בעצמם ולא יפחידו אותנו בכל מיני מבצעים עלומים.
 

יש גם כמה סוכנויות ביון, במסווה של עמותות, שחבריהן מרגלים אחרי היריב. מי בדיוק מממן את כל הצבאות וסוכנויות הביון האלה? את מי צריך לשאול? אולי אשאל את הנוכחים בסדר, בין המרק קניידלך לאחרי הממולאים (אני טוב בשאלות על בטן מלאה), ואני כבר מדמיין את אחותי, רושפת בעיניה תוך כדי הגשה: רוניייי, בלי פוליטיקה, זה חג. וכיפוש תביט בי ותאמר בשקט רק "די, עכשיו די".

במקביל לצבאות בתוך הארץ ובאיו"ש, יש גם פלנגות למועדוני ספורט, כדורגל וכדורסל. בהשפעת הרפיסות של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט, הוקמו כאן ארגוני טרור קטנים (עדיין), שמטרתם להפוך כל אירוע ספורט למפגן חוליגני שכולל אלימות גופנית ומילולית, ואז להתלונן שפוגעים לחברים בחופש הביטוי. 
 

החלאות מגיעים למשחקים, בחלקם מתודלקים מאלכוהול ו/או חומרים משפרי תחושה אחרים, השוטרים מריחים אבל לא יכולים לעשות כלום, ואז יאללה בלגן. עכשיו בואו נדמיין שחוליגניות מהסוג הזה, שכוללת שירי שואה (אבל האוהדים נורא עדינים, ומתלוננים שמגדירים אותם ניאו־נאצים ו/או פאשיסטים. כי רק להם מותר, הרי זה חופש ביטוי באצטדיונים ובאולמות, לא חופש ביזוי) הייתה מתקיימת בתיאטרון ומוזיאון, או באולם קולנוע. המתפרעים היו נעצרים, עומדים לדין ונענשים בחומרה. 
 

בספורט זה לא קורה, כי כמה שרלטנים באגם הדרעק חוקקו את חוק האלימות בספורט. השופטים בבתי המשפט לא יודעים איך לאכול את האטרייה של החוק הזה, ומטילים עונשים מגוחכים: הרחקה ל־30 יום רק מהאצטדיון/אולם שבו התפרע הנאשם. מאחר שהשופטים/שופטות חסרים מושג מינימלי בספורט, הם לא יודעים שהפעם הבאה שבה יגיע אותו עבריין לאותו אולם/אצטדיון, תהיה רק עוד שלושה חודשים בממוצע, לפעמים עוד תשעה חודשים, בחישוב הפגרה בין עונה לעונה. 

אבל זה כלום לעומת חוליות הנקמה של הפלנגות האלה. אלה כוללות קטינים בגילי 18־15, רכובים על קטנועים, שמגיעים לביתו של עיתונאי/שדר כדי לסגור חשבון על הביקורת. גם אם ייתפסו, עונשם יהיה רק גערה חמורה של השופט/ת. קציני משטרה שנשאלים כיצד לנהוג במקרה כזה, עונים ברובם: "תתקשר למוקד 100". צודק, אדוני הקצין, אתם מאוד יעילים. גם שלושת הנערים החטופים טלפנו למוקד 100, זה לא נגמר טוב. גם אזרחים ועדים שטלפנו למוקד 100 בפיגוע בבר תל אביבי, טופלו ממש ביעילות, בתגובות מקצועיות לעילא ולעילא. 
 

אז מה עושים? מחזיקים נשק חם? אקדח טייזר? שני סכיני דיג? משתמשים בהם להגנה עצמית? ומה יהיה אם נפגע בילדים מוסתים ומטומטמים בני 17 (בני טובים, לא לשכוח את ההגדרה) שפולשים אליך למרחב הפרטי בחניון של ביתך, ולא בדיוק הספקת לטלפן למוקד 100, כי הם שישה־שבעה ואתה אחד, וזה קורה ב־01:30 לפנות בוקר? חוק שי דרומי יעזור כאן להגדרה של הגנה עצמית? אולי נברח? אבל מה יקרה אם אתה קשיש וכבד תנועה,

והעבריינים הקטינים מהירים וקלי תנועה? ומי יממן את המאבק המשפטי?  בקיצור, הרבה שאלות ללא תשובות, שלא מתאימות לשום דמות בהגדה של פסח: אין כאן חכם, אין כאן תם, יש כאן רשע/ים, ואפילו אחד שכן יודע לשאול, אבל אין את מי, כי כולם עסוקים בהכנות לחג. אז ארגוני הרשע והפשע, בחסות ההגדרה של ארגוני אוהדים, ימשיכו בשלהם. חבל, אבל זה מה שיש.

השאלה העיקרית אחרי הסדר היא איך אתה מעביר את השעות שלאחריו, כשכרסך מחשבת להתפקע, והצרבת שורפת לך את הוושט, וכבר בלעת שתי קפסולות לוסק. פיזיולוגים יאמרו שצריך לצאת לצעידה קלה. המציאות אומרת שמסוכן לצעוד עם בטן במצב כזה, אז מה שנותר זו רביצה על הספה. 

אבל יום שישי הוא לא יום מתאים לצפייה בסדרות, כי את כל המעניינות כבר ראינו בימים שקדמו לאירוע ההיסטרי הזה. את "מיליארדים" סיימתי בשלושה ימים; את "בית הקלפים" בארבעה ימים; "האנטומיה של גריי" זו לא חוכמה, כי זה רק פרק אחד בשבוע, גם "באנשי"; "האישה הטובה" כבר בעונה שביעית ואחרונה. ובכלל אם כבר התרגלתי לצפות באלישה פלורק מגלה את המיניות שלה עם החוקר ג'ייסון רק בעונה האחרונה, קשה לי אפעס עם דיאן שלקתה בזיקנוזיטיס מתקדם, עוד בעונה הרביעית. ולראות אותה מתרגלת ביצועים של לוליטה בגיל 70, אחרי מתיחת פנים לא מוצלחת, זה לא בדיוק מומלץ לפסח. וגם צפיתי בפרק.
 

אז נשארנו עם "מזכירת המדינה". הזוג מקורד כבר מעצבן אותי בדביקות הסכרינית האמריקאית שבה הם מצילים את העולם בין חיבוק לנישוק והצהרות אהבה; את יס לונדון מיציתי כולו, היה דווקא יופי. הבריטים יודעים לספר סיפור; ב"אחוזת דאונטון" ראיתי את כל הפרקים, ואני הכי אוהב את הבאטלר קרסון. הוא מזכיר לי את הדמות של ריף־רף ב"מופע הקולנוע של רוקי", שגרם לי לגור בקולנוע "פריז". בכל פעם שהוא אומר: יס מיילורד, וקד קידה בהתאם, אני מבסוט עליו. חבל רק שהוא התחתן עם הכונייפה היבשושית הזו, שאפילו לבשל לא יודעת. מגיע לו ולנו הרבה יותר. "משחקי הכס" לא בשבילי, כי בשביל הרוב היא סוג של פולחן. אני אף פעם לא עם הרוב; את היהודייה המעצבנת מ"בנות" אני באמת מתעב. מדברת כ"כ הרבה, אלוהים אדירים. ויהודייה שמשחקת "סלאט", זה פשוט לא אמין. זה היה יותר אמין אם לטינה הייתה משחקת את הדמות, אבל אני אצפה בפרק שנותר לי בעוד כמה דקות, וזה גם רק 28 ד' כולל קרדיטים. בושה הזלזול הזה בצופים, ממש מתאים ליהודים. דווקא היה מתאים לי לאחורי הסדר בשישי "ריי דונובן" עונה רביעית במלואה, אבל עוד אין. 
 

הסרטים על הגבות, ממש זוועה על המסך, ואני עלול להירדם ועוד איחנק בשנתי, מהקניידלך והקרפלך מקמח מצה. ה־NBA מתחיל מאוחר, אז אולי אקרא שוב את הספר "11 טבעות" של פיל ג'קסון. הוא אמור לראיין את דיוויד בלאט לתפקיד מאמן ניו יורק ניקס, אז אולי הקריאה החוזרת תשפיע לו על התודעה, כדי לתת לבלאט את הג'וב. וואו, זה יהיה ענק לבלות את ליל הסדר הבא במנהטן, לצפות בניקס הלוזרים (חולה עליהם, מעניין מדוע) מפסידים שוב, לאכול במסעדה האפגנית ברחוב 54 על התשיעית, ולחשוב מרחוק על עם ישראל חוגג את ליל הסדר, ונותן את תואר הרשע בהגדה ל"בילרי" קלינטון. כן, רבותי, רק הזוג הזה יעשה כאן סדר, כי הם מכירים אותנו, טוב מדי. 
 

ומי יהיה החכם בשנה הבאה? הא, מצאתי. משה (בוגי) יעלון יעזוב את הליכוד, יחבור לגבי אשכנזי (תם), יובל דיסקין (שאינו יודע לשאול) ואלון פנקס. זה הקוורטט, פלוס כמה וונביז שישלח את הזוג הקיסרי חזרה לקיסריה, ואולי ייתן לנו סוג של עתיד, כדי שיהיה מה להרוס. אם זה יקרה, אז אחרי הפסח הבא בניו יורק אני אשקול לצום בכיפור, אבל בלונדון, רק כי היא לא מחכה לי.