בליל הסדר ההוא טלי, אחותי הגדולה, מצאה את האפיקומן. כמי שמכירה את נפש בהמתה היא ידעה שהיא צריכה להסתיר את המידע הזה היטב מאחיותיה ובעיקר מבני דודה שבנו על האפיקומן הזה בפנטזיות מרחיקות לכת. שמירת הסוד הייתה משימת חייה, והיא החליטה שימות העולם - חלק המצה הזה יישאר אצלה! ככה היא חיבקה אותו היטב מתחת לז׳קט שלה, מנסה לשמור על ארשת פנים נונשלנטית, כאילו הפירורים לא מתחילים לגרד לה בכל הגוף. תמות נפשה עם פלישתים! כשהגיע רגע החשיפה היא עוד היססה, ניסתה לוודא שלא מערימים עליה כדי שתחשוף את הסוד ובכך תאבד את האוצר, אבל מפה לשם כבר לא נשאר דבר לגלות. שרידים של מצה נראו היטב, אבל לכי תוכיחי עכשיו שזה אכן היה האפיקומן המדובר. אחותי בחורה חכמה, לא יודעת מה קרה לה בפסח ההוא.
מי שהמציא את האפיקומן היה גאון. הוא הקשיב לצורך הבסיסי הזה של האדם לחפש ולמצוא, להיות מתוגמל על הראשוניות, לעודד תחרות בריאה (ברוב המקרים, פסח ההוא לא מייצג) ואגב זה להשאיר את הילדים ערים וערניים בטקס שבואו נאמר ממצה את עצמו אחרי כמה שנים של קריאה חוזרת.
חברים עם ערך סנטימנטלי לחג אולי לא יסכימו עם ההגדרה, אבל פסח הוא חג של גימיקים. המכות, ארבעת האחים, צלחת הסדר, כוסות היין שנשתות תוך כדי כוריאוגרפיה מורכבת שלא מיועדת לחסרי קואורדינציה וחוש קצב, וכמובן האפיקומן. מכל החגים נראה שהממציא של זה חשב בראש ובראשונה: מרצ׳נדייז! לסבא מקס שלי הייתה כרית מהודרת שהייתה רק של פסח. עליה הוא נשען כשהיה צריך להסב לימין או לשמאל או לאיפה שלא מסיבים, היא הייתה רק שלו, וכילדה אני זוכרת שכמעט ייחסתי לה משמעויות מאגיות. כרית הקסמים. וישנה הכוס של אליהו הנביא והצלחת למצה השמורה, המפית שמכסה את המצות והמיתוג מחדש של החסה ככרפס. שיווק שיווק שיווק. ואתם חייבים להודות שלא קל לשווק חג שזה האוכל שלו.
קרובי הדתיים מצליחים לייצר בכל שנה שאלות אקטואליות ופילוסופיות הנוגעות לחלקים השונים של ההגדה. כל הכבוד להם, בחיי. מבחינתי שיא הערב הוא בייצור קולות שניים ושלישיים לשירים האלמותיים של החג, והם מצליחים להתדיין ולהתפלסף עד ששעון השבת מכבה עליהם את האור ואז עוד קצת. קרה אצלנו לא פעם. כבר שמעתי על משחקים ומעגלי הודיה, סבבים שבהם כל אחד מספר איך הוא יצא השנה מעבדות לחירות ומה המרור מסמל עבורו.
לא רחוק היום שבו אנחנו נשכור את שירותיו של שחקן - לצורך העניין: אליהו, שיקפוץ מתוך מצה ענקית ועל ראשו תונח פאה סגולה שתדמה חזרת. בתחילת הערב נפריח יונים שיסמלו את היציאה לחירות, והמפיות על כל צלחת יקופלו בצורה של משה בתיבה. אני חושבת שיש לי קונספט לסדר!
לא מבינה למה אנשים כל כך מפחדים משגרה. הסדר הישן והטוב, שבו כולם קוראים מהר־מהר כדי להגיע לאוכל כי הביצים במי המלח רק פתחו את שערי התיאבון ואחרי "שולחן ערוך" נשארים רק מיטיבי הלכת שמתחרים ביניהם מי זוכר יותר לחנים לשירי החג, נשמע לי לא רע בכלל. והיגדנו לבנינו וצהלנו ושמחנו.
זו תסמונת החתונות והבר מצווש וימי ההולדת באופן כללי. לא הכל חייב להיות וואו. להפך - משה הרי היה הכל חוץ מוואו. הוא היה איזה בחור מגמגם וסולידי שבצניעותו הצליח להמם את כולם ולהנהיג עם. פלוס כמה אפקטים בחסות הפרטנר מלמעלה, אבל נשמיט את הפרט הזה לטובת הנקודה. אין יישום של צניעות בשולחן הסדר היום.
ככה זה מתחיל: ילדים רואים את ההגזמות סביב הערב הזה פעם בשנה - את ההזמנות שנעשות חודשיים מראש, את סירי הענק שמצריכים קניית מקרר נוסף וחונקים אותנו אחר כך עמוק לתוך חול המועד, את הניקיונות המוטרפים שכמעט תמיד נחרבים בגלל סופות החול העונתיות - ואז הם מרגישים שהם צריכים להשיג מסוק להצעת הנישואים שלהם. שלא תגידו שלא אמרתי. אולי השנה באמת אפזר תלוליות של חול בפינות הבית כדי למחות על האיסטניסות המוגזמת (בלי לפגוע בכשרות כמובן) ואחסוך לי זמן ניקיון.
הגרנדיוזיות היחידה שלגיטימית בעיני, ואפילו רצויה, היא היקף הסדר. ככל שמדובר ביותר אנשים, שולחן החג שמח ומצחיק יותר. אז גם חלוקת העבודה הופכת חוקית ולא נופלת על משפחה אחת אומללה שמחכה רק שכולם ילכו כדי שתוכל לישון סוף־סוף אחרי שבועות של הכנות.
הערב הסדר אצלי. גם אני חשבתי על שבירת מסורת מתוקף היותי בעלת הבית והמחליטה, גם אם רק על תחום מאוד מאוד מצומצם, והערב פשוט אחביא כמה אפיקומנים כדי שהילדים יצאו מבסוטים בכל מקרה. זו הרי לא באמת המתנה שמתניעה את המוטיבציה להשתתף אלא החיפוש. אולי זה גם ימנע חזרה של התרחיש בחג ההוא, שלא יסתובבו עם פירורי מצה דבוקים לבגדים ולידיים מרוב הסתרה. זה כמו מלט, החרא הזה, לא ירד גם עד הפסח הבא