בגיל 73 את רוצה גט, אמא? את משוגעת? את תהרסי את אבא. לא רק את אבא, את כל המשפחה. לאן נלך בחגים? מי יבוא לטפל בך בזמן מחלה? לא יודעת אם שמת לב, אבל את כבר לא צעירה ולכולנו יש משפחות, תתאפסי על עצמך, בבקשה ממך". מה אומר לכם, כמה שהתחננתי, לא עזר. אמי צפתה באיזה סרט על אישה בגיל העמידה שסוף–סוף פרשה כנפיה, והחליטה שקצה בנישואיה עם אבי. אחרי 50 שנות נישואים היא אינה רוצה לבשל לו יותר, להעיר לו על הכתמים שהותירה השעועית בחולצתו הלבנה, ללכת שני קילומטרים כדי לקנות לו מהגרוזיני את הערק שהוא אוהב, ולנקות מדי יום את תמונת אמו המנוחה עם העיניים הרעות כדי שלא יעלה עליה אף גרגר אבק סורר.
"אני לא צריכה אותו, יאללה מספיק. השרירים שלי עייפים, הקמטים בפני עוד רגע מתים מזקנה, ומהלב שלי נשאר רק קצת. ועל הקצת הזה חתומים השמות של הילדים שלי. אני רוצה גט".
יום חמישי בערב, שבוע לפני סדר פסח. אחותי אסנת אוספת אותי. היא לבושה בטרנינג מלא בכתמי אקונומיקה ושערה אסוף באבועגלה. "אני לא מאמינה שאני מפסיקה את הניקיונות בשביל השטויות של אמא שלך", היא אומרת ופונה ימינה אל כרם התימנים. "מה לעשות, יש לך אמא אחרת?", אני משיבה לה בזמן שהיא כבר מחנה את המכונית.
אחי חנוך ואשתו אביבה כבר מחכים לנו למטה. אסנת מביטה בהם, לבושים בהידור, כאילו יצאו מקטלוג של זוגות בורגניים ומשעממים. היא מסננת "מה לעשות, חנוך, בעלי לא מביא לי מנקה לפסח".
היא מתחילה לעלות במדרגות, כולנו אחריה, שלוש קומות ברגל. "כל מדרגה בגובה הגלות, לא מבינה איך ההורים שלכם עולים פה", אומרת אביבה.
אסנת פותחת את הדלת. "אמא? אבא?", היא קוראת. אנחנו נכנסים אחריה. אין קול ואין עונה, כל אחד נכנס לחדר בתקווה למצוא אותם, אולי נרדמו. הבית מלוכלך, החלונות מלאים אבק. כן, גם תמונת סבתי. הכיור מלא חתיכות סלט שהעלו עובש. השולחן במטבח, עם מפת הפלסטיק המשובצת, מוצף מכתבים מקופות חולים, ארנונה וקטלוגים של בתי אבות עם חוגי העשרה.
"הם לא בבית, מה יש להם לחפש בחוץ בשש בערב?", שואל אותי אחי חנוך. "יש פה ריח נורא", מוסיפה אביבה ופותחת את החלון בסלון. אסנת מתיישבת על הספה, פורמת את שערה ואומרת "בחיים לא ראיתי ככה את הבית של אמא, כאילו מלאך המוות נכנס לפה".
"תתקשרי אליה, אולי היא תענה לנייד", מבקש חנוך ונותן לי את הפלאפון שלו. "היא אף פעם לא עונה, אתם הרי יודעים שהיא בקושי שומעת", אמרתי.
"פאק על השמיעה שלה, תנסי", הוא מרים את קולו, מזכיר לי כמה טוב שכבר 20 שנה אנחנו לא גרים תחת אותה קורת גג. "מה אתה צועק כמו בהמה?", אסנת מגיבה.
אני מחייגת, אבל אמי לא עונה. גם לא בפעם השנייה והשלישית. ויתרתי. "איפה לעזאזל הם יכולים להסתובב?", אני שואלת ומשיבה את הפלאפון לחנוך. "כל חג אותו סיפור, כל חג בלגן. שום דבר לא יכול יעבור בשקט אצלנו".
חנוך מתיישב על הספה. אני הולכת אחריו, מזיזה קצת את אסנת ויושבת גם. אביבה עומדת ובוהה בכולנו. "שבי", אומר לה חנוך, "מה את עומדת?". היא מנקה בידיה את הספה ומתיישבת. "פרינססה", מסננת אסנת. אני צוחקת, חנוך מחייך, אך כובש את צחוקו ונותן מבט מאיים באסנת.
באנו לעשות סולחה. לבקש, כמו לפני כל חג, מאבי שיאחז במקל ההליכה שלו, יקום, ייקח את ידה של אמי, ינשקה ויבקש את סליחתה, יבטיח לה שמחר יהיה טוב יותר. כבר הרבה איומים נשמעו מפיה של אמי, אבל איום בגט, זה מעולם לא קרה. ועכשיו שניהם אינם פה. ואני לא מצליחה לזכור מתי בפעם האחרונה בית הורי היה ריק מהם ומצחין כל כך.
אסנת מתחילה לספר על בעלה עזרא, מחייכת כמו מאוהבת ואומרת לנו שאף על פי שאין כסף בכיסו, אלוהים בירך אותו בידי זהב, ככה שמעולם איש מקצוע לא נכנס אל ביתם.
"ידי זהב אבל פרצוף לא משהו", מקניט אותה חנוך. "טמבל", היא קוראת לעברו, והוא צוחק, וגם אני. חנוך פותח את המגירה תחת שולחן הסלון ומוציא אלבומים ישנים. "אני אומר לכן, רק אמא שלכן שומרת את כל השטויות האלו".
כל אחד מאיתנו לוקח אלבום. אני את הישן ביותר, הברית של חנוך. הנה אמי, מחייכת בתספורת של שנות ה–50 ושמלה לבנה עם נקודות כחולות. אבי מאחוריה, עם כוס ערק בידו, כמובן, צעיר ורענן, אוחז בחנוך הקטן ומחייך גם הוא.
אסנת מתחילה לצחוק. היא אוחזת באלבום החתונה שלה. "תראי", היא אומרת לי, "הנה את, מה זו התספורת הזו שדפקת? מה את, מדונה?". גם המגירה השנייה נפתחת ועוד אלבומים יוצאים. חתונות, בר מצוות, בריתות ואפילו חו"ל אחד, פריז, שאליה לקח אבי את אמי ביום שמלאו לה 60, מחווה של רומנטיקן צפון אפריקאי.
מחוגי השעון זזו והערב ירד על הכרם. אביבה שבה אל ילדיה בטענה שהם עוד לא אכלו אפילו צהריים. נשארנו שלושה אחים, על ספה אחת, בבית עם המון תמונות. עם כל תמונה זיכרון, בדיחה. פעם על הדודה עם ריח הבצל, פעם על הרב הגדול שהמציא סבי כדי שיוכל להישבע בו לשווא, פעם על אמי שבכל פעם שרצתה לעורר את קנאת אבי, חזרה מהשוק ואמרה "אלישע עשה לי הנחה על הדגים, זה יש לו כבוד לאישה".
צחקנו עד שהשרירים כאבו. אסנת הניחה את ראשה על חנוך בלי משים. אני הכנתי לנו תה. אך הורי אינם והזמן חולף. "אולי שווה לבדוק בבתי חולים?", הצעתי.
אחרי רבע שעה של סבב טלפונים לבתי חולים, קרובים ורחוקים, התייאשתי גם אני. אף אחד מהם לא שמע את שם הורי. "חלאס", אמר חנוך, "בואו ניסע עם האוטו שלי".
ירדנו למטה. רוכלי הכרמל כבר קיפלו את מרכולתם, אורות הכרך דלקו וקולות האנשים ברחוב דעכו אט–אט. נכנסנו למכונית והתחלנו בנסיעה. ברדיו נשמע שיר חדש של זמר ערבי שעלה לכותרות לאחרונה.
"את כל זיכרונותיך נצור, אדם
כי בלעדיהם גופך הוא אבק אפור
בית אביך בלבך לעולם יהיה קיים
ועיניה של אמך יביאו את האור".
שקט השתרר במכונית. רק קול הזמר ליווה את החיפושים, רחוב אחר רחוב, חנות אחר חנות, גם בסמטאות הצרות ביותר נכנס חנוך עם רכבו. אחרי חצי שעה פתחה אסנת את החלון. "אמא, אבא, איפה אתם? אמא, תעני לי, אמא", היא צעקה ופרצה בבכי. נשכתי את שפתי, אך גם דמעותי באו.
"אני אמות אם קרה להם משהו, כלום לא שווה לי בעולם הזה בלעדיהם", עצר חנוך את רכבו והניח ראשו על ההגה. טבעת נישואים נצנצה מבין אצבעותיו. "אני לא מבין, מה היא אמרה לך בשיחה האחרונה?", הוא שאל והביט בי. "כבר אמרתי לך, שהיא רוצה להתגרש. בשביל מה התכנסנו?".
"אני לא מאמין", הוא אמר והתניע שוב את המכונית.
מה אגיד לכם, אם יש משהו שעליו כל אהבה סולחת, הרי שזו התמימות. שבוע לפני ליל הסדר מצאנו את אבי ואמי. והנה שניהם, לבושים בזקנתם, יושבים על ספסל קטן. היא מניחה ראשה עליו ועיניה עצומות. הוא מלטף את שערה ומזמזם לה שיר. מול שניהם שלט גדול, שעליו כתוב באותיות מתכת שחורות "בית הדין הרבני האזורי תל אביב".
עמדנו שלושתנו מולם. אבי הביט בנו ובקול בוכה התנצל. "בטח דאגתם, אבל היא רוצה להתגרש וסגור בינתיים, אנחנו פה מהבוקר".
חנוך הניח בקבוק מים בידו של אבי ואמר "בוא באבא, בוא לאוטו".
אסנת ליטפה את שערה של אמי ולחשה לה "קומי, אמא, קומי, בואי למיטה שלך". אמי פקחה את עיניה ומלמלה "אבל צריך להתגרש, אנחנו בתור".
"מחר תתגרשי", אמרתי לה, "עכשיו בואי לישון".
לקחנו אותם למכונית, את הורי המבוגרים, שאת לחמם חלקו עמנו ואת נעוריהם נתנו לנו כמחוות אהבה יפה. ובמכונית, בדרך אל ביתם, שוב הניחה אמי את ראשה על אבי ושוב שר ברקע הזמר הערבי.
"את כל אהבותיך זכור, אדם,
כי לך הן מים חיים
אל תרפה מאוהביך, אחוז בידם
עוד תראה כמה מהר יחלפו השנים".
אמי אחזה בידו של אבי ובקולה החלש והעייף אמרה "אולי לא צריך להתגרש, יש לנו ילדים טובים, הא?".
"באמת ילדים טובים".
ושניהם נרדמו יחד במכונית.
וביום ההוא, במצרים ההיא, של כרם התימנים, יצאה האהבה מעבדות לחירות ותם סדר פסח הטוב בחיי.