הכנסת אישרה לאחרונה חוק המגביל את עלות שכרם של בכירי המערכת הבנקאית וחברות הביטוח ל־2.5 מיליון שקל בשנה. הרבה טענות ראויות נשמעו בעניין, ועל פי אחת מהן, אולי הרועשת שבהן, המדובר בקופה סמי־ציבורית וככזו יש להתייחס אליה. ובקופה הציבורית, כך אומרת האקסיומה, כל הבכירים צנועים ואינם מתפרנסים כיאות, בוודאי שלא כמו בשוק הפרטי.
זוהי שאלה עובדתית, לכאורה קלה לבדיקה ולהשוואה. מה עלות שכרו, על פי הכללים החשבונאיים המקובלים, של המפכ"ל היוצא או של המפכ"ל הנכנס בשנת המס 2015? מה עלות גמלתו של מי שהיה ראש ממשלה, שר, חבר כנסת ורמטכ"ל לשנת המס 2015? מה עלות העסקתם (כולל גמלאות מקופת המדינה) של נשיא המדינה, ראש הממשלה, הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, נגידת בנק ישראל והמפקחת על הבנקים וקודמיהם? נשיאת בית המשפט העליון וקודמיה, מבקר המדינה וקודמיו, היועץ המשפטי לממשלה וקודמיו, וכיוצ"ב בכירי המערכת, כמובן על בסיס חשבונאי שווה? נתון זה, ביחס לבכירי השוק הציבורי, אינו בנמצא, וכפי הנראה לעולם לא יימצא, כי הממונה על השכר באוצר אינו פועל על פי הכללים המקובלים בחשבונאות. יש לו דירוג משלו, על פי שכר ברוטו, ללא גמלאות, ללא זכויות פנסיה ופריטים נוספים.
האם אופן החישוב על ידי הממונה על השכר נובע מטעות קונספטואלית או מעשה מכוון היטב? האם הגבלת תגמול הבכירים בשוק הפרטי נעשית מסיבות ענייניות? או אולי מדובר במאבק בין השוק הציבורי, שעמו נמנים רוב חברי הכנסת והפקידות שהייתה מעורבת בחקיקה, ובין השוק הפרטי, הנחשב חזירי?
אז מה אומרים הכללים החשבונאיים? יש לקחת את מלוא עלות שכרו של העובד באותה שנה, כולל הטבות סוציאליות והפרשות מיוחדות, רכב וסוגים מסוימים של הוצאות, להעריך את עלויות והסתברויות הפרישה באותה שנה ושווי אופציות ולצרף את כולם ביחד.
מה הייתה אם כך עלות פרישת מפכ"ל או רמטכ"ל ב־2015? על פי פרסומים שונים, שכרם ברוטו היה כ־78 אלף שקל לחודש; למען הפשטות נאמר שהוא זכאי ל־75% פנסיה, קרי כ־58,000 שקל לחודש, למשך 25 שנה (תוחלת החיים לגבר בן 55 הוא כ־25 שנים). סך כל הפנסיה הצפויה (חשבונאית כמובן) הוא כ־17.5 מיליון שקלים, וכשהם מהוונים לפי 2% לשנה - 13,700,000 שקל. לזה יש להוסיף כל מיני פידיונות, תקופת הסתגלות וכיוצ"ב המקובלים במערכות הביטחון; אמור מעתה יש להגביל את גמלתו הצבורה ל־2.5 מיליון שקל, כמו הבכירים האחרים – שכן החוק כולל מפורשות גם "הפרשות בשל סיום יחסי עובד־מעביד", לו כמובן החוק היה חל עליהם ועל מקביליהם הרבים.
ומה קורה בחברות הממשלתיות ובבתי החולים? שדות תעופה ונמלים? ומה קורה עם כפל הגמלאות? משעה שהמחוקק בחר להסדיר את התחום, והוא ראוי להסדרה, נכון לעשותו לכולם, באופן שוויוני ומאוזן ולא כפי שנעשה – חוק פרסונלי החל על 20־30 איש. בכירי המערכת הפרטית אינם זכאים לצנעת הפרט, ואילו בכירי המערכת הציבורית מסתתרים מאחוריה, שמא ייוודע בשער בת רבים שגם הם אינם כה מסכנים.
הכותב הוא שותף במשרד יגאל ארנון ושות'