אמינות במבחן: קוראים לקלינטון שקרנית, אבל היא עומדת לזכות

על פי כל הסימנים, אמריקה עומדת לבחור לעצמה נשיאה, שעל פי תפיסת בוחריה איננה דוברת אמת. וכל זה כמובן בעירבון מוגבל: הפריימריז עוד בעיצומם, הסקרים הנוגעים לבחירות הכלליות עוד מוקדמים, הילרי קלינטון אומנם קרובה יותר משהייתה אי פעם לחדר הסגלגל – אבל הדרך עוד ארוכה עד שתיכנס אליו. היא עוד צריכה להכריע סופית את הקרב נגד ברני סנדרס בתוך המפלגה הדמוקרטית. היא עוד צריכה לנצח את המועמד הרפובליקני שיתייצב מולה – הסבירות שזה יהיה דונלד טראמפ עלתה בשבוע שעבר. היא צריכה לקוות שלא יוגש נגדה כתב אישום בפרשת המיילים ששלחה שלא על פי הנוהל.

אבל הסקרים מלמדים שלקלינטון יש סיכוי טוב לעשות את כל זה. ועוד הם מלמדים: שהילרי קלינטון תהיה, מיומה הראשון בבית הלבן, על תקן של חשודה כשקרנית. האמריקאים אולי יבחרו בה, אבל לא בחדווה רבה. לקלינטון יש תדמית. וזו אינה תדמית המחבבת את בעליה על בוחריו. “מה המילה שעולה לך לראש כאשר אתה חושב על הילרי קלינטון?" מכון הסקרים גאלופ שואל שאלות כאלה מעת לעת, ובפעם האחרונה ששאל התברר שקלינטון גורמת לבוחרים להשיב אינסטינקטיבית במילים ״לא ישרה, שקרנית, לא סומך עליה״ (21%), ולעתים גם במילים ״פושעת, גנבת, צריכה לשבת בכלא״ (7%) יותר מכל תשובה אחרת.

זו לא הפעם הראשונה שהבוחרים מתארים את קלינטון במילים כאלה. גם ב־2008, בזמן ההתמודדות הקודמת שלה, ״לא ישרה״ היה התיאור הנפוץ ביותר שלה בפי הבוחרים, לעומת ״צעיר, חסר ניסיון״ ליריבה ברק אובמה ו״זקן מדי, איש טוב״, למועמד הרפובליקני ג׳ון מקיין. קלינטון סוחבת על הגב את התדמית הזאת כבר שנים ארוכות, עוד מימיה כגברת ראשונה.

תשובות יצירתיות

אתמול נחלץ אחד מבעלי הטורים הבכירים של העיתון "ניו יורק טיימס" להגן על הרקורד של קלינטון. ניקולס כריסטוף, כמו לא מעט מתומכיה של קלינטון, סבור שתדמיתה כאישה לא ישרה היא הגזמה שטופחה בשנים ארוכות של תעמולה רפובליקנית. וגם הוא סבור, כמו רבים מפרשניה של קלינטון, שאחד האשמים המרכזיים בקיבוע תדמיתה הבעייתית היא הקולגה לשעבר ב"ניו יורק טיימס", בעל הטור ביל ספייר.

אי אפשר לדבר על התדמית של קלינטון בלי לחזור למאמר של ספייר מה־8 בינואר 1996. זה היה שבוע לא מוצלח במיוחד לגברת הראשונה, אבל המאמר היה כנראה שיאו. אם ביל קלינטון לא היה נשיא ארצות הברית, אמר באותו היום דובר הבית הלבן מייק מקארי, הוא היה מגיב על המאמר ״תגובה נחרצת יותר היישר לגשר האף של מר ספייר״. קרל ברנסטין כתב בספרו על הילרי קלינטון, Woman in Charge, שמטבע הלשון של ספייר פשוט נדבקה. למעשה, היא לא הוסרה עד היום.

מה כתב ספייר? הנה פסקת הפתיחה של מאמרו. ״אמריקאים בעלי עמדות פוליטיות מכל הסוגים נאלצים להגיע להכרה העגומה שהגברת הראשונה שלנו – אישה שאין ספק ביחס לכישרונותיה, ושהייתה מופת של השראה לרבים מבני דורה – היא שקרנית מלידה״. אחר כך סיפק הוכחות. כולן מתקופת החקירות הנמתחת של פרשות נשכחות כמו ״וייטווטר״ ו״טראוול־גייט״ – שרדפו את הבית הלבן של הקלינטונים עד שבאה פרשת מוניקה לוינסקי והאפילה על כולן.

אבל אלה לא היו כמובן המקרים היחידים שבהם נתפסה קלינטון כשהיא מתייחסת לאמת בגמישות. מי שמתעדים את שלל חסרונותיה יודעים להצביע על אירועים של שקרים קטנים – קלינטון אמרה שכל סביה וסבתותיה באו לאמריקה כמהגרים, כאשר האמת העובדתית היא שרק אחד מסביה היה מהגר, והשאר ילידי אמריקה – ועל כאלה החשודים כאירועים של שקרים גדולים יותר – מגרסאותיה המשתנות בנוגע לרצח השגריר האמריקאי בבנגזי, ועד לתירוצים העלובים שהשמיעה בפרשת המיילים, שעדיין נחקרת. ״אין חומר חסוי״ על השרת הפרטי שממנו שלחה מיילים, טענה המועמדת. החקירה הוכיחה שזו אינה האמת. היא גם טענה שמה שעשתה לא נאסר על ידי משרד החוץ. שופט פדרלי קבע אחרת.

כך שקלינטון בלי ספק לא תמיד אומרת אמת, ודאי שלא את כל האמת. בשנות ה־90 בחרה להיות יצירתית בתשובותיה כדי להגן על ממשלו של בעלה הנשיא מפני הסקנדלים שרדפו אותו מחודש לחודש ומשנה לשנה. אחר כך בחרה להיות יצירתית כאשר התמודדה בעצמה, תחילה לסנאט, אחר כך לנשיאות, אחר כך כאשר הייתה שרת חוץ, ועכשיו שוב כמועמדת לנשיאות.

השאלה האם היא שונה בכך מפוליטיקאים רבים אחרים כמובן רלוונטית: ג׳יל אברמסון, שכתבה על קלינטון הרבה ותחקרה כמה מהשערוריות שנוגעות לה, כתבה בעיתון ״גרדיאן״ הבריטי שחטאה העיקרי הוא חוש מוגזם לפרטיות, וחשדנות יתר כלפי העיתונות. קלינטון מסרבת למסור מסמכים, מסרבת להתחייב לגרסאות ומסרבת לשתף פעולה עם חקירות לא משום שיש לה מה להסתיר, אלא משום שאינה סומכת על הגינותם של החוקרים, הכותבים והמתעניינים. היא בטוחה שהם רודפים אחריה – ובמקרים רבים היא כמובן גם צודקת.

נוכלת מוצלחת

זה מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו. ככל שהמועמדת נעשית חשדנית יותר, כך היא נעשית עקשנית יותר בשמירה על סודותיה. וככל שהיא שומרת יותר על סודותיה, כך גובר חשדם של המשקיפים מבחוץ שהיא כנראה מסתירה משהו. אולי אפל, אולי פלילי. המוטיבציה לחקור עולה. הסיבות לטעון נגדה מתרבות.

לדוגמה: מדוע אינה מאפשרת לציבור לקרוא את נאומיה בוול סטריט, שעליהם תוגמלה ביד נדיבה? מה אמרה בנאומים הללו? כיצד סייעה למי ששילם לה בתמורה לתשלום, וכיצד עוד תסייע? קלינטון מסרבת, וברני סנדרס עושה מזה קמפיין נגדה. אין לאיש הוכחה שאמרה דבר שאינו תקין, או שעשתה דבר שאינו תקין ביחסיה עם אריות וול סטריט, אך עצם הקשר, וההסתרה הנלווית אליו, מתדלקים גל נוסף של חשדנות כלפי מי שממילא חשודה כבר שנים ארוכות.

זה כמובן מרתיח את קלינטון, שהרי היא, ולא סנדרס, ובטח שלא טראמפ, זוכה לציונים הגבוהים יותר מאתרים כמו פוליטיפאקט הבודקים את מידת האמינות של המועמדים לנשיאות בנאומיהם והצהרותיהם. כשהיא מדברת על מדיניות, היא מדייקת יותר. כשהיא מתארת את המציאות, היא מדייקת יותר. כשהיא מדברת על תוכניותיה לעתיד, היא ריאלית יותר. כל זה לא עוזר לה, וספק אם יעזור. התדמית כבר התקבעה כבטון יצוק. וזו לא בדיוק התדמית שלה כמו שהיא התדמית ״שלהם״, של הקלינטונים. ״השרידות שלהם למרות רבע מאה של חוסר אמינות מביש הובילה להורדה של רף האמינות בחיים הציבוריים״, האשים מייקל גודווין בעיתון "ניו יורק פוסט".

לא בטוח שזה נכון. לא בטוח שהקלינטונים היו ישרים פחות מנשיאים ובנות זוגם שקדמו להם. אך שלושה דברים מאירים את הקריירות שלהם באור מיוחד בהקשר הזה: תוחלת החיים הפוליטית הבלתי שגרתית שלהם – באמת מדובר כבר על שניים וחצי עשורים ועוד היד נטויה (אם קלינטון תנצח); הקדנציה עתירת הסקנדלים העסיסיים של ביל קלינטון, שהתיישבה בדיוק ברגע המתאים על מהפכת האינטרנט ורשתות החדשות בכבלים; והעובדה שהקלינטונים הביסו את הסקנדלים – כלומר, שאף שהם נתפסים כמי שאינם דוברי אמת, הצליחו להיבחר, להשפיע ולשגשג בוושינגטון. הם ההוכחה המופתית לכך שלחטא הגמישות ביחסים עם האמת והשקר אין בהכרח עונש.

לכן, לא בטוח שתדמיתה הבעייתית של קלינטון בכלל תשפיע עליה. לא בטוח שזה מה שיניע בוחרים להצביע בעדה או נגדה. הנה, הנשיא קלינטון, ממש לפני שעזב את הבית הלבן בשנת 2001, זכה לתואר ״ישר״ ו״ראוי לאמון״ רק ממיעוטם של הבוחרים – 39%. יותר משני שלישים מהבוחרים סברו שקלינטון ייזכר כנשיא בעיקר בשל הסקנדלים שרדפו אותו. עם זאת, 77% מהבוחרים חשבו שייזכר כנשיא ״ממוצע״ או ״מעל הממוצע״. 47% חשבו שייזכר כנשיא ״יוצא מגדר הרגיל״ או ״מעל הממוצע״. 65% הביעו בו תמיכה – יותר מכפי שקיבל רונלד רייגן בעוזבו את הבית הלבן (63%), יותר מדווייט אייזנהאואר (59%), יותר מבוש, יותר מפורד, יותר מג׳ונסון, הרבה יותר מג׳ימי קרטר (34%).

ובמילים אחרות, החדשות הטובות מבחינתה של הילרי קלינטון הם אלה: קלינטון אולי נתפס בעיני הבוחרים כנוכל, אך מכיוון שהיה לטעמם נשיא מוצלח הם היו בסך הכל מרוצים ממנו. גם הילרי קלינטון נתפסת, בצדק או שלא לגמרי בצדק, כאישה לא ישרה, אך בהחלט ייתכן שבסדר העדיפויות שמציבים הבוחרים האמריקאים יושר איננו הדבר החשוב ביותר.