בין עפולה לפקיעין: קביעת ציביון ליישוב היא מוסרית ודמוקרטית

אלו מתושבי עפולה שחרדו מפני הקמת "כפר ערבי" בעיר העברית הריעו בשמחה. האם הייתה שמחתם מוקדמת מדי? האם היזם הערבי הבא, שיהיה אולי מתוחכם יותר ועצלן פחות, ויציע מחירים גבוהים ממחיר השוק אך לא זהים בדיוק - יוכל לזכות כדין במכרז? האם יש דרך למנוע הפיכת כל ערי ישראל לערים מעורבות, או שמא זוהי כוונה גזענית שתהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד?
 

לפני שנים אחדות רכשו הסוכנות היהודית וקק"ל 12 מבנים נטושים בפקיעין, כפר עתיק בגליל שהיישוב היהודי לא פסק בו אלפיים שנה. המבנים נקנו כדי לשפץ אותם ולאכלסם ביהודים. באוקטובר 2007 פרצו שם מהומות דמים קשות. המשטרה נמלטה בעור שיניה, בלי שתצליח להגן על היהודים, בתיהם ומכוניותיהם שהוצתו. בעקבות המהומות עזבו התושבים החדשים את הכפר, פרט לשריד אחרון לאוכלוסייה היהודית העתיקה בו: מרגלית זינאתי. 

אפשר שאותם תושבים שהשתוללו בכפר (בשעתו דווח כי מפלגת בל"ד הייתה מעורבת בהסתה שלהם) מחכים למותה כדי להכריז על הכפר נקי מיהודים. הם לא יניחו ליהודים לקנות בו רכוש ולהתיישב שם. יש להניח כי יהיה זה גורלה של כל קבוצת רכישה של יהודים שתרצה לקנות בתים בשפרעם או בסכנין.

נצא מהמיקרו וננסה להתבונן בתמונה הגדולה יותר. במשולש שצלעותיו ארץ ישראל, מדינת ישראל ודמוקרטיה - אנו מתקשים לשמור על שלמות שלוש הצלעות והשוויון ביניהן. אלו הנאמנים לארץ ישראל השלמה, ואפילו בגרסה המצומצמת שלה - מן הירדן ועד הים - ורוצים לדבוק גם בהגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מוצאים עצמם תכופות מצמצמים את אורכה של הצלע הדמוקרטית. שד דמוגרפי ירחף כאיום על הרוב היהודי במדינה אם יוחל החוק הישראלי על יהודה ושומרון. 
 

בין שנאמץ את התחזיות הדמוגרפיות של ארנון סופר או סרג'יו דלה־פרגולה (החוזים בעתיד שוויון בין מספר היהודים למספר הערבים), ובין שנעדיף את החישובים הדמוגרפיים של יורם אטינגר וצימרמן (האומרים כי יתקיים יחס של כ־40% ערבים ו־60% יהודים, ואני השתכנעתי מהנתונים שלהם) - הרוב היהודי המוצק מתמעט. 

 

וכשאפילו ראש מפלגת העבודה/המחנה הציוני אינו רוצה להימנות עם "אוהבי הערבים", שלא להזכיר את אוהדי לה פמיליה, מוצאים עצמם אלו התובעים "ריבונות עכשיו" בין הירדן לים נאלצים לוותר על מרכיבים מסוימים בשיטה הדמוקרטית האולטרה־ליברלית שישראל דבקה בה, ולאמץ משטר דמוקרטי שונה.
 

בדיוק לפני 69 שנים ביקרה בארץ ועדת UNSCOP. הוועדה נשלחה כדי להמליץ לאו"ם על פתרון לשאלת ארץ ישראל, אחרי שבריטניה הודיעה לארגון שהיא מושכת ידיה מהמנדט שניתן לה להקים כאן בית לאומי לעם ישראל. "הוועדה המיוחדת לענייני פלסטיין" המליצה על תוכנית החלוקה שהעצרת הכללית אימצה בכ"ט בנובמבר 1947. 
 

היא גם נתנה דעתה לבעיה שהתוכנית יצרה. במדינה היהודית שהייתה עתידה לקום היו 600 אלף יהודים ו־450 אלף ערבים. הם הבינו כי המדינה היהודית לא תוכל להתקיים בנוכחות מיעוט גדול ועוין כזה והמליצה על פיצול בין אזרחות לתושבות: הערבים במדינה היהודית יהיו תושבי המדינה היהודית ואזרחי המדינה הערבית. כך לא יצביעו לפרלמנט היהודי, ולא יוכלו לשנות את צביונה היהודי של המדינה, את הדגל, את ההמנון ואת חוק השבות. 
 

ובהתאמה לימינו אנו: אפשר לשמור על שלמות הארץ בין הירדן לים. אפשר לקיים בה מדינה יהודית שמקצת תושביה בעלי אזרחות אחרת, ירדנית־פלסטינית, ממש כשם שעשרות מיליונים מתושבי ארה"ב אינם אזרחים. בדיוק כמו שמדינות אירופה ייאלצו לעשות אם שיטפון המהגרים לא ייעצר. הדמוקרטיה לא תמות. היא תתאים עצמה לנסיבות. 
 

בעבר היו בישראל מי שהאמינו כי טרנספר לערבים יוכל לפתור את הבעיה. וביניהם גם ראשי השמאל הציוני בארץ לפני 80 שנה. אבל מה שהיה אפשרי בעולם במחצית הראשונה של המאה הקודמת אינו קביל היום. גם תוכנית ה"טרנספר בהסכמה" מבית מדרשו של רחבעם זאבי - אינה ריאלית כיום. יש בנו גם רבים הסבורים כי תוכנית כזו אינה מוסרית, גם אם לא היססו לגרש מבתיהם אלפי יהודים - הם יגלגלו עיניים ויטענו כי המחשבה לעולל כזאת לערבים היא "כתם מוסרי". אבל הערבים בישראל ודאי לא יסכימו לעזוב למדינה ערבית. הם יודעים כי בהשוואה לעולם הערבי הם חיים בגן עדן. 
 

בנוסף, הסיכוי להשיג הסכמה בינלאומית ואזורית לתוכנית כזו אינו גדול לנוכח חוסר היציבות המאפיין את האזור (ביטוי נקי למעשי טבח המוניים של ערבים באחיהם). למדינות המערב יש כבר די פליטים משלהם.

# # #
 

בחזרה למכרז בעפולה ולפקיעין. יש בארץ ערים שבהן חיים יהודים וערבים. לעתים יש חיכוך. השנאה פורצת. יש גם תקופות שקטות. בירושלים צריך הרבה שוטרים לשמור על השקט. ביפו ובחיפה - הרבה פחות. האם יש טעם לנסות לצמצם את מישורי החיכוך? לנסות למנוע הקמת התנחלויות ערביות בצפת, רעננה, או הוד השרון? האם זה ריאלי? זה לא בלתי מוסרי. זה רק כנראה קשה. 
 

אבל יש מקל אחד שאי אפשר לאחוז בשני קצותיו. מי שאומר כי "לא נבון" לאפשר ליהודים לחיות בפקיעין והמשטרה לא תגן עליהם שם - חייב גם לומר כי מותר לתושבי עפולה לתבוע שלא תקום שכונה ערבית בעיר.
 

הסכסוך היהודי־ערבי הוא מלחמת דת. התנגשות ציביליזציות. סכסוכים כאלו אינם נפתרים על ידי שרטוט קווי גבול על מפה. אבל גם כשאנחנו מבינים את טיבו האמיתי של הסכסוך שאינו עתיד להיפתר - אין כל סיבה להגדיל את מישורי החיכוך. 
 

קיבוצי השמאל בישראל ידעו תמיד להימנע מקבלת חברים ערביים. מספר הערבים חברי הקיבוצים הוא אפסי. לא בהכרזות "גזעניות" עשו זאת. לא בחקיקה או בתקנות, אלא בדרך מעשית ושקטה. זה קשה הרבה יותר בערים וביישובים שאינם קהילות מגובשות. זה אולי קשה, אבל אפשרי. ודאי לא בלתי מוסרי. זה אפילו דמוקרטי.