מתחת לסהרה: העניין המוחדש שמגלה הנהגת ישראל באפריקה

מתוך 48 המדינות המרכיבות את מה שמגדירים במשרד החוץ "אפריקה שמתחת לסהרה" (המדינות שמעל המדבר נחשבות במשרד כחלק מהמזרח התיכון וצפון אפריקה), יש לישראל יחסים דיפלומטיים עם 40 מהן. שגרירויות של ישראל פועלות בעשר מדינות: דרום אפריקה, קניה, ניגריה, קמרון, אנגולה, אתיופיה, אריתריאה, גאנה, חוף השנהב וסנגל. לשאר המדינות ממונים שגרירים שאינם תושבים. ל־15 ממדינות היבשת שגרירויות קבועות בישראל.
 

תור הזהב ביחסי ישראל־אפריקה היה בשנות ה־60, כשישראל שלחה ליבשת מדריכי חקלאות, רופאים, יועצים צבאיים ונציגי חברות בנייה. ישראל נתפסה אז ביבשת, גם אם זה לא נכון במאת האחוזים, כמדינה אידיאליסטית, שבניגוד למעצמות הקולוניאליות והאימפריאליות, מסייעת ממניעים טהורים. העידן הזה הסתיים בעקבות מלחמת ששת הימים, כשישראל כבשה את השטחים. לאחר מלחמת יום הכיפורים חלה החמרה נוספת, ורוב מדינות אפריקה ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, שמצדה מצאה בן ברית חדש ביבשת - משטר האפרטהייד הגזעני של דרום אפריקה, כתם בל יימחה בהיסטוריה של יחסי החוץ והביטחון של ישראל.
 

העניין המחודש שמגלה ישראל באפריקה מתמקד בשלושה תחומים: דיפלומטי, כלכלי וצבאי. בנושא הדיפלומטי, מדינות היבשת נתפסות במשרד החוץ כגוש הצבעה שיכול להשפיע ואף למנוע החלטות אנטי־ישראליות באו"ם ובסוכנויותיו ובפורומים בינלאומיים אחרים. אף שמדינות אפריקה נוטות להצביע כגוש אחד על פי עמדה שנקבעה ב"איחוד האפריקאי" (לשעבר הארגון לאחדות אפריקה), מצביעים מקורות במשרד החוץ על תקדימים שבהם נבעו לאחרונה סדקים בגוש, ומדינות מסוימות הצביעו בניגוד לעמדה האחידה.
 

התחום השני הוא כלכלי. אפריקה נחשבת בעיני ישראל, כמו בעיני שאר העולם, ככוח כלכלי עולה ושוק פוטנציאלי לייצוא סחורות ושירותים. לפי שעה ישראל אינה מנצלת את הפוטנציאל. מאזן הסחר ההדדי בין ישראל לכל מדינות היבשת מגיע בקושי למיליארד דולר, כששני שלישים ממנו הם סחר עם דרום אפריקה, בעיקר יהלומים.

 

לרוע המזל, בתחום זה שמה של ישראל מוכתם לעתים בשל חמדנותם ושיטות העבודה של קומץ אילי הון ישראלים הפועלים ביבשת. כמו אחרים, הם נמשכים לאפריקה בשל עושר המשאבים הטבעיים שלה - יהלומים, ברזל, קובלט, בדיל ועוד. לעתים, כדי לזכות בזיכיונות לכריית המשאבים, הם יוצרים קשרים הדוקים עם שליטים אכזריים, רודנים שפוגעים בזכויות אדם, שגם מבקשים מהם, דרך קשריהם, לסייע להם באימון שומרי ראש וכוחות צבא או בשכירת חברות יחסי ציבור במערב. 
 

המקרים המוכרים של טייקונים ישראלים ששמם התפרסם בנסיבות שנויות במחלוקת הם ארקדי גאידמק באנגולה (מרצה כיום עונש מאסר בצרפת), בני שטיינמץ בגיניאה (שאגב, ויתר על אזרחותו הישראלית), דן גרטלר בקונגו ולב לבייב באנגולה ובנמיביה. 
 

כאיזון לפגיעה בשמה הטוב של ישראל שנגרם מפעילותם של חלק מאנשי העסקים הפרטיים, מנסה משרד החוץ לפתח מיזמים לתועלת כל האוכלוסייה, ולא רק לתועלת השליטים. באמצעות האגף לשיתוף פעולה בינלאומי (מש"ב), ישראל מאמנת, מכשירה ומדריכה כאלף סטודנטים מאפריקה בנושאי חקלאות, רפואה ועוד, ושולחת ליבשת מדריכים, רופאים ויועצים שונים. חלק מהמיזמים נעשה בשיתוף או במימון ממשלות צרפת, ארה"ב, איטליה ועוד. לצד הפעילות הרשמית מתקיימת גם פעילות של בודדים ועמותות ישראליות, ששולחות מתנדבים לאפריקה לסייע במאבק בעוני, במחלות וברעב, ובכך מציגות את "הישראלי היפה".

התחום השלישי שבו מבקשת ישראל לשפר את מעמדה באפריקה הוא האסטרטגי־ביטחוני־צבאי והמודיעיני. אך גם כאן המלל, הדימוי והרצון אינם משקפים את המציאות. למרות הקיפאון בייצוא הביטחוני בשנתיים האחרונות, ישראל עדיין נמנית עם עשר יצואניות הנשק הגדולות בעולם. לפי נתוני משרד הביטחון שפורסמו החודש, הייצוא הביטחוני הסתכם ב־2015 ב־5.66 מיליארד דולר. אך מתוך סכום זה רק כ־163 מיליון - כ־2.5% - היה למדינות באפריקה.  

הסיבות לכך הן בעיקר כספיות. התעשיות הביטחוניות בישראל אומנם מעוניינות למכור כמה שיותר, אך הן אינן מאמינות בארוחות חינם. הבעיה היא שרוב הממשלות באפריקה עניות, אין להן כסף לשלם במזומן עבור הנשק, והן מתקשות לקבל לשם כך אשראי. אפילו מדינות עשירות כמו אנגולה וניגריה, שבשני העשורים האחרונים רכשו נשק וציוד ביטחוני ומודיעיני במאות מיליוני דולרים, נקלעו בשנה האחרונה למצוקה עקב הירידה התלולה במחירי הנפט.
 

 

לאף מדינה אפריקאית אין בישראל נספחות צבאית, אף שכמה מהשגרירים הם אנשי צבא לשעבר. רואנדה, אחת משלוש המדינות שבהן יבקר נתניהו, שוקלת למנות נספח צבאי בשגרירותה בתל אביב. נודע גם כי רואנדה מעוניינת לרכוש מישראל ציוד, ידע וטכנולוגיות למערך הגנת הגבולות שלה ולמיזמים נוספים. לשם כך היא מנהלת מגעים עם כמה חברות, ובהן מטאור אירוספייס שבבעלות יצחק ניסן, לשעבר מנכ"ל התעשייה האווירית, ואיש העסקים חזי בצלאל. אך גם כאן יש עוד כברת דרך עד שתבשיל עסקה, אם בכלל.

 

אפשר היה לצפות גם שעם המוניטין שיש לישראל בתחום המאבק בטרור, היא תהיה מעורבת למשל בסיוע לצבא ניגריה במלחמתו בארגון הטרור הרצחני ביותר בעולם - בוקו חראם, שנשבע אמונים לדאע"ש. אך מקורות הבקיאים בנושא אמרו ל"מעריב־סופהשבוע" כי למרות מאמצים של חברות ישראליות כמו התעשייה האווירית, סוחרי נשק אחרים ואנשי מוסד לשעבר, לא נחתמו בשנתיים האחרונות שום עסקות נשק או טכנולוגיה מודיעינית ואבטחת גבולות עם ניגריה. למעשה, התרומה היחידה של ישראל במאבק נגד בוקו חראם היא עקיפה ביותר: צבא קמרון, הפועל יחד עם צבא ניגריה וכוחות נוספים במלחמה נגד הארגון, זוכה לשבחים רבים על יכולותיו - יכולות שטיפח בעבר בעזרת יועצים צבאיים מישראל. גם ציודו הבסיסי של הצבא הקמרוני הוא מתוצרת ישראל.

עם זאת, איום הטרור האסלאמי מייצר דאגה הולכת וגוברת בקרב מנהיגי היבשת, ועל רקע זה יש התעניינות בידע הישראלי וביכולות המודיעין שלה מצד מדינות כמו גאנה, חוף השנהב, רואנדה וקניה.
  

בעיה נוספת שמקשה על הייצוא היא אמברגו המוטל על חלק ממדינות היבשת. בהקשר זה, "הארץ" דיווח השבוע על עסקה בהיקף קטן של כ־50 אלף דולר למכירת ציוד לראיית לילה של חברה ישראלית בשם טרויה טק דפנס לצבא חוף השנהב. העסקה, שנערכה לפני יותר משנה, בוצעה אף שהאו"ם אוסר על מכירות נשק למדינה המערב אפריקאית. מהחברה הכחישו כי הפרו את האמברגו וממשרד הביטחון אישרו כי "לא בוצעה שום עבירה על חוק הפיקוח על הייצוא הביטחוני".

לפני כחודשיים ביקר בישראל נשיא קניה אוהורו קניאטה (בנו של הנשיא הראשון ומייסד קניה העצמאית ג'ומו קניאטה), ובפגישתו עם נתניהו דיבר על הצורך בשיתוף פעולה בינלאומי בכלל ועם ישראל בפרט במאבק בטרור. צבא קניה, לצד ארה"ב וכוחות של האיחוד האפריקאי, נלחם בארגונים האסלאמיסטים הקיצוניים שפועלים בסומליה השכנה ובראשם קבוצת אל־שבאב המסונפת לאל־קאעידה.
 

קניאטה דיבר גם על האפשרות שאולי בעתיד יפנה לישראל בבקשה שתשדרג ותשביח את חיל האוויר של ארצו. דבריו מעידים על השינוי שמתחולל במדינות היבשת. אם בעבר הן ביקשו לרכוש מישראל נשק יורה - רובים, מקלעים, מרגמות, תותחים או טילים נגד טנקים - כיום מעוניינים האפריקאים בנשק עתיר טכנולוגיה (כמו ציוד מודיעין, מערכות בקרה ושליטה, סייבר ועוד).  

קניה, השוכנת לחופי האוקיינוס ההודי במזרח אפריקה בואכה הים האדום, היא אחת ממדינות המפתח של ישראל ביבשת לצד אתיופיה, ניגריה, אוגנדה ורואנדה. ביקורו של הנשיא קניאטה היה בעצם ביטוי ליחסים הטובים המתקיימים בין שתי המדינות, כולל שיתוף פעולה ביטחוני. בעבר גם התקיים ביניהן שיתוף פעולה מודיעיני הדוק. קניה אפשרה לאנשי המוסד לפעול בתחומה באיסוף מודיעין לקראת מבצע אנטבה ביולי 1976, ואפשרה למטוסי חיל האוויר לנחות בניירובי לתדלוק ביניים לאחר שחרור בני הערובה. אנשי מוסד פעלו בשיתוף פעולה עם שירות הביטחון הקנייתי גם לאחר הפיגועים נגד תיירים י
ישראלים בבית מלון במומבסה ב־2002 והניסיון שנכשל לשגר טיל לעבר מטוס ארקיע שהמריא מנמל התעופה בעיר.

שיתוף הפעולה בחקירת הפיגועים התפתח לכדי מבצע שבו הושקע כסף רב במרדף אחר המפגעים, חברי שלוחה אזורית של אל־קאעידה, שבסופו של דבר כשל. מי שעלה על עקבות המפגעים וגם חיסל את מנהיג הרשת, יליד מומבסה עלי סלאח נבהאן, היה ה־CIA. הוא חוסל על ידי כוח קומנדו אמריקאי בפשיטה נועזת ב־2009 בסומליה. סביר להניח שהלקח שהפיקו במוסד מהמבצע היה שעדיף לעסוק בתחומים ובזירות שבהם יש לארגון ולשאר גופי קהילת המודיעין יתרון יחסי, מול קבוצות כמו חמאס וחיזבאללה, או לשב"כ מול דאע"ש מחוז סיני, ולהשאיר את המרדף אחר אל־קאעידה העולמי למי שמכירים אותו טוב יותר.
 

העניין האסטרטגי הישראלי באפריקה מונע גם מהנוכחות והפעלתנות של איראן, שמנסה לרכוש השפעה ברחבי היבשת באמצעות הזרמת כספים, מפעלי חינוך ותרבות ובניית מסגדים. לנוכחות האיראנית יש כמובן גם מטרה נסתרת: הקמת רשתות מודיעין, חלקן בעזרת חיזבאללה וחלקן בעזרת ריכוזי אוכלוסייה של שיעים אוהדים, בעיקר במערב אפריקה.
 

הקשרים של איראן בסודן אפשרו לה בעבר לשלוח נשק לחמאס בעזה. לפי פרסומים זרים, חיל האוויר וחיל הים הישראלי פעלו בעוצמה בתחום זה, פגעו בספינות ובכלי רכב שהובילו נשק והפציצו מחסנים בבעלות איראנית בפאתי חרטום. בשנה האחרונה שינתה ממשלת סודן את טעמה, נטשה את ידידותה עם טהרן והתקרבה לערב הסעודית. חיילים סודנים משתתפים בקואליציה הערבית הנלחמת נגד המורדים הח'ותים בתימן, שנתמכים בידי איראן. 

במקרים אחרים, חשפה ממשלת ניגריה  בעזרת מידע מודיעיני תאי טרור משותפים לחיזבאללה ולמודיעין האיראני, וב־2010 עצרה ספינה עמוסת מטולי רקטות שהועמסו בנמל בנדר עבאס באיראן ויועדו כנראה לחמאס. 
 

המעורבות האיראנית יכולה גם להסביר מדוע מתעקשת ישראל להחזיק שגרירות באסמרה בירת אריתריאה, אחת המדינות העניות ביותר בעולם, שמנהיגה, כך נטען בכלי תקשורת בעולם, אינו אדם יציב במיוחד, מדכא את עמו ומכריח את הגברים לשרת בצבא עד גיל מבוגר. בעבר פורסם בחו"ל כי אריתריאה מעניקה שירותי נמל לחיל הים הישראלי, ובמיוחד לצי הצוללות, בדרכן למשימות מול חופי איראן. 
 

אפשר שהעניין האסטרטגי של ישראל באריתריאה הוא גם זה המונע מממשלת ישראל לגרש בחזרה לארצם את עשרות אלפי מהגרי העבודה, הפליטים והמסתננים האריתריאים, וזאת בניגוד גמור להצהרות המתלהמות של שרים לא מעטים בממשלה.