אנטי גיבורה: הסיפור של סבתא סמרה, שהפחידה אפילו את בן גוריון

חוץ מהיותה אנטי גיבורה קלאסית, הדבר שהכי מפתיע אצל סבתא סמרה עליה השלום, אלו ההישגים שלה ביחס לנתוני הפתיחה, שאיך לומר – לא היו משהו בכלל בלשון המעטה. הם גרועים עד כדי כך שהיא יכלה להוות נושא לציור או פיסול, בזמנים שהאמנות המודרנית חיפשה את הטייפקאסטים שהכילו בתוכם עוני, מחלות ומוות. היו לה נתוני פתיחה כל כך רעים, שאם הצייר הצרפתי גוסטב קורבה, שהתבסס ביצירותיו על ריאליזם, גסות החיים והאמת, היה מבקש ממנה בנימוס כמובן, לדגמן ביצירותיו, הוא היה מוציא עבודות מצוינות מרישומי פורטרטים שלה או סתם מלצייר עוד יום עבודה רגוע שלה בחברה קדישא – רוחצת גופות.
 

לא מזמן בבאר שבע, החליטו בעירייה להקצות את שמות הרחובות בשכונת "כלניות" בעיר לנשים. רובן התפרסמו בזכות הישג כלשהו וחלקן כיקירות העיר. אין לי ספק שלסבתא סמרה גם מגיע. בקרב הקהילה העיראקית בטבריה היא נחשבת לצדיקה ולמיתוס. המה מה, לבקש  מראש מועצת מוסול איזו כיכר אחת על שם "סמרה צ'וצ'יק" זה טיפל'ה לא אפשרי, מה גם שלמדינה האסלאמית יש סטנדרטים אחרים בנוגע למה מגיע לקשישות לא סוניות. אז נראה לי שרחוב קטן בשיכון ג' בטבריה זה קצת יותר ריאלי. בתכלס, סבתא סמרה הרוויחה את הגלוריפיקציה הזו ביושר. ולא רק בגלל אלמוניותה או הצניעות שאפיינה אותה. היא הייתה לביאה אחול-מניוקית שגידלה למרות עיוורונה, שמונה ילדים לבד, חילקה לנזקקים פירות וירקות שטיפח בעלה המנוח בגינה, קוננה בהלוויות בהתנדבות מלאה ובין לבין, בזמן מנוחה, היא הסניפה "טבק מובחר זמיר" בלי לחשבן, כי מזה כמה עלי ניקוטין אחרי כל הDDT- שריססו עליה במעברות של בן גוריון. 

 

דמותה המרתקת אפפה מסתורין, לא עוד קלישאה של סבתא מכשפה שבטח כבר יצא לכם לשמוע – זה לא הסטייל שלה. היא הייתה חסרת מניירות. כל מי שהכיר אותה קיבל ממנה את כל השיט בפנים. גם אותו בן גוריון שאליו עלתה בשיאה של תקופת הצנע, אחרי שבמשרדי הביטוח הלאומי סירבו להגדיל לה את הקצבה המזערית. כמו אם אווזה כשאפרוחיה הקטנים מדדים אחריה בעליות של ירושלים, היא לא עזבה את הלשכה שלו עד שהוא הסכים להיפגש איתה. ושם היא התאפקה, כי לפני כן היה לה רפרטואר עשיר של הפיכת שולחנות במשרדי עמידר. היא עלתה אליו ודרשה בעברית קלוקלת ולא צחה בכלל את שהגיע לה. ודוד? דוד פחד, אפילו פריז'ורת הקרניים שלו סמרה מסמרה צ'וצ'יק. הוא הורה לעוזרים בלשכה לבדוק מול הפקידים בטבריה הכצעקתה. האם באמת הסכום שנכנס לה כל חודש לבנק תואם את מה שהגיע לה. הפקידים המבולבלים לא הבינו מי פנה אליהם. הם שיקרו וטייחו, זרקו מספרים לא נכונים, עד שבן גוריון בעצמו לקח את השפופרת ושאל אם הם יודעים עם מי הם מדברים. והפלא ופלא, אחרי התאפסות קלה הגיעו הנתונים הנכונים ומסתבר שהגברת צדקה. 
 

הגברת תמיד צודקת, אסור היה להתווכח איתה, היא לא הגיעה מהאליטה של בגדאד. מי שמכיר את העדה העיראקית יודע להבחין בין אנשי הבירה לאלו מערי המשנה. אם אנסה לדייק ככל שאוכל, אולי הדמות של "חצ'ורה" מסדרת הספרים "תמונות יפואיות" שהתבססה על טורים שכתב בזמנו מנחם תלמי למוסף של מעריב, מזכירה אותה בעסיסיות הקללות והאסרטיביות מעוררת הקנאה. ולא רק להטיל אימה ידעה. וואלק סבתא סמרה הייתה קורעת. היה לה חוש הומור שרק מתי מעט ניחנו בו. כמו לספר את כיפה אדומה במיליארד גרסאות בכל פעם שנשארנו לישון אצלה. לכיפה אדומה שלה היו בכלל קובות בסלסלה וקראו לה בכלל קּוּפָּה אדומה עם דגש ב-ק' וב-פ'. והזאב היה לפעמים שועל וכלב גדול. לפעמים הדרך הייתה יער ולפעמיים סתם הכביש שמחבר את שיכון ד' ל-ג'. ועם הסוף היא שיחקה איך שהתחשק לה. פעם אחת הזאב טרף את קּוּפָּה אדומה ופעם אחרת היא הספיקה לתת לו וואחד אגרוף, רגע לפני שהוא הספיק לטרוף אותה. לקינוח היא גם שחררה איזה "דָח מָחַק ווּלַעְבָּט נָפְשָׂק יָא כָּלְבּ". אבל הסבתא בסיפור תמיד נשארה סבתא. 
 

אז מסתבר שהסבתא המזרחית והגנרית שלי היא אלמנט אמנותי שחוזר אצל בני הדור השלישי ליוצאי עדות המזרח. והביקורות מנגד קוטלות. היא תוקפת את האוכל, את השכונה, את הבכי וגם את הסבתות שלנו. כאילו היו ישות אחת נפרדת שמתפקדת בסך הכל כאלמנט זהותני בלבד ולא כחלק מהמציאות, שהן לא הדבר החמקמק הזה שהשירה והספרות מנסות ללכוד. ואני? על העֶרִי! הרי ברור שסבתא כזאת היא מתנה. מעבר מללמוד ממנה המון על פמינזם, מוזיקה וסיפורת, היא מתפקדת כמחולל להמון שירים שכתבתי. היא מאגר בלתי נדלה של כח. היא חלמה את הלידה שלי. 
 

זה רק סיפור אחד מיני רבים, אבל המפורסם מכולם היה "תחרות הבשורה". שבו האדם הראשון שיודיע לה שנולדתי – יקבל מאה לירות. זה היה בדיוק שנה אחרי שבנה הבכור יוסף נפטר. היא ידעה שאני הולך להיקרא על שמו. ומה חשבתם? סמרה פראיירית? הבן שלה בא עד אליה בחלום כדי לבשר לה שהוא הגיע. בדמותי. וגם כשרצו אליה באותו יום כיפור בשנת 84' היא עמדה בפתח ביתה וסימנה בידה "עצרו! אני יודעת. יוסי בא". כמובן שאף אחד לא קיבל את הפרס, אבל אני קבלתי ממנה את "הבכורה" ואת הטייטל המחייב "הנכד האהוב". זה התבטא בתוספת לא רעות בדמי החנוכה אבל גם בנשיקות עם הריח של הטבק. כפרה עליה.
 

אז שלא אכתוב עליה? עָמַה בְּעֵיְנְקוּם!

 *  / ניצן מינץ

עֵינִי הַשְׂמָאלִית לַהֲקַת דָּגִים מבוהלים

נָסִים עַל נַפְשָׁם מדג גָּדוֹל.

עֵינִי הַשְׂמָאלִית דָּג גָּדוֹל 

בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי ליוויתן.

עֵינִי הַשְׂמָאלִית חוֹר נְשִׁימָה עַל גַּבּוֹ.

עֵינִי הַשְׂמָאלִית חורו המשוסע כְּשֶׁהוּא שָׂרוּעַ עַל חוֹף

בְּשָׂרוֹ מבותר.

עֵינִי הַשְׂמָאלִית ידיים תולשות

מעמיסות עַל משאיות בָּשָׂר.

עֵינַי הַשְׂמָאלִית חוֹף יָם.

גַּלִּים מפוררים חוֹל

לעוד חוֹל.