בזמן שנשיא ארה"ב, ברק אובמה, מסיים את סיור הפרידה שלו מאירופה כנשיא, ראוי לנתח את ההשלכות העמוקות יותר שהניבה ה“המולה" שהוא יצר בבריטניה. במהלך מסיבת עיתונאים משותפת שקיים עם ראש הממשלה הבריטי, דיוויד קמרון, הגן אובמה על התערבותו בפוליטיקה הפנימית של בריטניה, כאשר בחר צד בעימות הלוהט והמפלג במדינה בסוגיית הישארותה של הממלכה באיחוד האירופי.
במאמר מערכת (שכתב ל"דיילי טלגרף") תפס אובמה עמדה חד־משמעית בעד הישארותה של בריטניה באיחוד - עמדה שבה אני תומך בשל יתרונותיה; אולם הנשיא האמריקאי חטף ביקורת חריפה מהתקשורת ומהפוליטיקאים הבריטים, בשל התערבותו הבוטה בעימות שנוגע לעתידה של אירופה ותפקידה של בריטניה בנושא זה.
אובמה הגן על מעשיו באומרו כי בדמוקרטיה חברים אמורים להיות מסוגלים לומר את אשר על דעתם, אפילו אם הם מבקרים במדינה אחרת. “אם אחד מחברינו הטובים ביותר נמצא בארגון שמגביר את כוחו, השפעתו ואת עוצמתו הכלכלית, אזי אני רוצה שאותו חבר יישאר בארגון זה. או לכל הפחות, הייתי רוצה להיות מסוגל להגיד לחבר כי ‘אני חושב שדבר זה הופך אתכם לשחקנים גדולים יותר'", אמר הנשיא.
לא רק שאובמה העניק לבוחרים הבריטים את עצתו המשוחדת; הרי שהוא גם שלח איום - לא ממש עדין - לכיוונם: “בריטניה תעבור לסוף התור מבחינת הסכמי סחר אם היא תצא מהאיחוד האירופי", הודיע אובמה. או שלנשיא האמריקאי יש זיכרון מאוד מאוד קצר או שהוא מאמין מושבע באמרתו של אמרסון, שלפיה: “עקביות טיפשית הינה פרי יצירתם של מוחות קטנים".
זוכרים עד כמה הנשיא אובמה, אותו נשיא, זעם כאשר ראש ממשלה של מדינה ידידותית, בנימין נתניהו שמו, אמר את אשר על לבו בנוגע לעסקה עם איראן?
ישנם כמובן הבדלים: קודם כל, האינטרס של ישראל בכל הנוגע לעסקה עם איראן גדול הרבה יותר מזה של ארה"ב באשר להחלטה שיקבלו הבוחרים הבריטים בנוגע לעתידם באיחוד האירופי. הבדל נוסף מתבטא בעובדה כי נתניהו ייצג בהשקפותיו קונצנזוס כמעט לאומי של הציבור בישראל, בעוד קשה לדעת אם רוב האמריקאים כלל בעד או נגד הישארותה של בריטניה באיחוד.
ההבדל השלישי הינו כמובן העובדה כי אובמה הוזמן לנאום על ידי קמרון עצמו, בעוד נתניהו לא קיבל הזמנה דומה מאובמה בסוגיית איראן. למרות זאת, בשל מערכת השלטון האמריקאית ששונה לחלוטין מהפרלמנט הבריטי - עובדה זו לחלוטין אינה רלוונטית. נתניהו הוזמן לנאום בנושא איראן על ידי הקונגרס האמריקאי, שהינו שווה כוחות לחלוטין לנשיא - לפחות בכל הנוגע למדיניות חוץ - וזכותו המלאה להזמין “לביתו" מנהיג ידידותי.
יתרה מכך, לא רק שהבוחרים הבריטים מפולגים בנוגע להצבעה בסוגיית האיחוד, ישנם חילוקי דעות עמוקים בסוגיה בתוך המפלגה השמרנית עצמה. למעשה, אלו המובילים את הדעה שעל בריטניה לפרוש מהאיחוד הם אותם גורמים שעשויים להחליף את קמרון כמנהיגי המפלגה השמרנית.
במילים אחרות, הבדלים אלו בוודאי שאינם יכולים להסביר את חוסר העקביות בין התערבותו של אובמה בענייניה הפנימיים של בריטניה לבין הביקורת שלו על נתניהו, שנענה להזמנה מצד הקונגרס שביקש ממנו להביע את דעתו על נושא בעל השפעה ישירה על הביטחון הלאומי בישראל.
המחויבות של אובמה
אז מהי התשובה הנכונה, אדוני הנשיא? האם על חברים “לומר את אשר על דעתם" בנוגע לסוגיות השנויות במחלוקת כאשר הם מבקרים במדינה אחרת, או שעליהם לשמור את דעותיהם לעצמם? או שמא תשובתך היא כי על חברים לומר את דעתם רק כאשר הם מסכימים עמם, אבל לא כאשר הם לא מסכימים איתם? דעה שכזו בוודאי תהפוך את “שוק הרעיונות" על פיו. אם על חברים לדבר על נושאים שכאלו, הרי שזה אפילו חשוב יותר לעשות זאת כאשר הם לא מסכימים זה עם זה.
אדם שנון אמר פעם כי “צביעות הינה המחווה שהחטא מעניק למוסר". זהו עולם המושגים של דיפלומטים ופוליטיקאים, אולם אין זה הופך את האמרה לראויה.
הנשיא חייב לעם האמריקאי ולנתניהו הסבר בנוגע לצביעותו ולחוסר העקביות שלו. ראוי שיהיה עיקרון אחד שיחול על כל החברים - לא אחד עבור אלו שאיתם אנו מסכימים, ואחר לחברים שאין עמם הסכמה.
מבחינתי, על כל פנים, העיקרון הטוב יותר הינו דיאלוג פתוח בין חברים בנוגע לכל סוגיה בעלת חשיבות הדדית. על פי עיקרון זה, שאותו ככל הנראה הוא מאמץ כעת, הנשיא אובמה היה צריך לקבל בהבנה את דעתו של נתניהו כפי שהביע אותה בקונגרס - במקום לגנות אותו. אובמה חייב התנצלות לראש הממשלה נתניהו, כמו גם כל אותם חברי הקונגרס הדמוקרטים, שבגסות רוח הדירו את רגליהם מהאולם בזמן נאומו של ראש ממשלת ישראל.
המאמר פורסם במקור באתר האינטרנט
של רשת פוקס האמריקאית