ועדת האו"ם, שהתקיימה במהלך אפריל ועסקה בשינוי מדיניות כלפי המשתמשים בסמים, העלתה על השולחן את הדיון בנושא ההתמודדות עם נגע הסמים. בין השאר, מתייחסת טיוטת הצהרת הוועדה לצורך להכיר בהתמכרות כבעיה מורכבת אשר במקרים מסוימים נטועים שורשיה בסביבה ובנסיבות החיים.
כפן נוסף להתייחסות זו, יש חשיבות להעלות לסדר היום אוכלוסיית קצה המוצאת עצמה לעתים אבודה בתוך העיסוק הטיפולי־שיקומי בהתמכרויות עקב היותה "השוליים של השוליים": אוכלוסיית הסובלים מתחלואה כפולה. מדובר באנשים שסובלים מבעיה נפשית (החל מהפרעות אישיות קשות ועד דיכאון, פוסט־טראומה וסכיזופרניה), אשר בהיעדר תמיכה או נגישות כלכלית וחברתית לטיפול, הידרדרו למצב שבו ההתמכרות מהווה מעין "טיפול עצמי" להקלת הסימפטומים של מחלת הנפש.
מבחינת גורמי הטיפול, בעלי תחלואה כפולה הם אוכלוסייה שקופה, ואף ששני משרדי ממשלה שונים אמורים לטפל בה - משרד הבריאות ומשרד הרווחה - נגישותם לטיפול מצומצמת.
בדוח שנכתב על ידי ד"ר גלעד נתן ופורסם על ידי מרכז המידע של הכנסת בסוף 2011, מתוארת ההתייחסות לדרי רחוב הסובלים מתחלואה כפולה כמעין "תפוח אדמה לוהט", כאשר כל משרד מטיל את האחריות בידי המשרד האחר. כך למשל, אין המרפאות הפסיכיאטריות מאבחנות תחלואה נפשית אצל מכור פעיל (בין השאר, עקב הקושי להפריד בין תופעות הנגרמות כתוצאה משימוש לתופעות הקשורות במחלה). תת־האבחון משמעו חוסר נגישות למשאבים שיקומיים כגון זכאות לקצבת נכות וטיפול פסיכיאטרי. בהיעדר טיפול אחר, נותר המכור תלוי בסם או במשקה לצורך הקלה במצבו ופוגש את המערכת הפסיכיאטרית רק במצבי קיצון הדורשים אשפוז, מצב היוצר נטל הן על המטופלים וסביבתם והן על מערכות האשפוז.
אם יפנה אותו אדם מכור לגמילה, הוא ימצא מיעוט מענה ומסגרות לצרכיו המיוחדים, לאחר שיעבור את הגמילה הפיזית מהסם. מספר המיטות המצומצם בקהילות הטיפוליות המיועד לסובלים מתחלואה כפולה אינו נותן מענה לצורך בפועל. עקב כך, נוצר מצב שאדם שעבר גמילה פיזית עלול להימצא ברשימת המתנה ארוכה וללא כל מענה ביניים. חשוב לציין כי גם כאשר צולח אדם את משוכת האבחון ונמצא זכאי לשירותי סל השיקום המוצעים לנפגעי נפש מטעם משרד הבריאות, הוא יגלה כי השירות אינו ניתן לאדם שאינו נקי משימוש בחומרים לפחות שישה חודשים. במקרה של אוכלוסייה ללא משאבי תמיכה כלשהם כגון דרי רחוב, משמעות תקופות ההמתנה הללו היא כמעט תמיד הידרדרות קשה הן מבחינת ההתמכרות והן מבחינת מחלת הנפש.
מיותר לציין כי למעגליים אכזריים אלו של מחלת נפש המחמירה התמכרות והתמכרות המחמירה מחלת נפש - יש השלכות נפשיות, חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. ברמה האישית, כאמור, יוצר התהליך חוסר אמון בין הפונה לבין מערכות המדינה האמונות על הסיוע לו. מבחינה חברתית, ההחמרה בשנים האחרונות בתופעת השימוש בסמי פיצוציות, שהם זמינים, זולים ולעתים בעלי השפעות נפשיות ופיזיות קשות על המשתמשים, הפכה את תופעת התחלואה הכפולה לנפוצה וחמורה אף יותר. היעדר מענה לטיפול ומניעה יעילים עבור אוכלוסייה זו משמעו החרפת העומסים על המוסדות הרפואיים, בתי החולים הפסיכיאטריים, שירותי הרווחה ואכיפת החוק. במובן זה, חיוני לאמץ את גישת האו"ם בנוגע להקצאת משאבים לאיתור אוכלוסיות סיכון בשלבים מוקדמים וכן לטיפול ומניעה יעילים.
הכותבת היא עובדת סוציאלית ביחידה לדרי רחוב