החג עבר סתמי למדי, מסכם סיינפלד המשועמם, וטוב שכך. הגיע הזמן לקצת חולין במציאותנו; שגם בישראל, כמו בניו זילנד, יהיה קצת שיממון התרחשותי והכותרות הראשיות יעסקו בירידת מחיר האפוּנה, בפיתוח תרופה לפטרת או בפרה שעמדה על מסילת הברזל ושיבשה את תנועת הרכבות. ביומני סוף השבוע שודרו כתבות חולין על פפואה ניו גינאה, על גידי גוב בן ה־65, על מנהל התיכון שמָשָׁה את עצמו מחיי מצוקה והיה למנהיג חינוכי; על אדיר מילר שמסרב לגעת בפוליטיקה ולמרות זאת מצליח, ועל עודד קוטלר, נער נצחי, שדווקא מציב מראה ישרה מול הפוליטיקה המעוקמת. את פרס ישראל לתיאטרון, שמגיע לו על עבודות חייו (גילוי נאות: אנחנו ידידים) הוא לא יקבל בעת הזאת, בשל אמירותיו האמיצות.
הישראלים מנגלו בחג בכל כתם צל ודשא ברחבי הארץ וביטחונם נשמר בזכות חיילינו שהופקדו, בערב ה"סדר" ובחג, על הקווים החמים (גילוי נאות: בהם נכדי עמית) - ונתניהו, בין מופלטה אחת לגברת השנייה, בין חנפנים לנאמנים, הודה לחיילינו ולשוטרינו האמיצים ולא שכח לשבח את ממשלתו, כלומר את עצמו, על ההחלטות האמיצות (לא להחזיר גופות מחבלים?). הממשלה והח"כים התפזרו בין
מוקדי המימונה והשר בנט הכריז על הלאמת החג (שכמו היורה במחבל הגוסס, הוא "החג של כולנו"). בשנה הבאה אולי יערוך בנט מימונה בביתו היהודי ויזמין אליה, לבד ממנהיגות המתנחלים והימין, גם את (כמעט ח"כ) אלי אוחנה, כאקט של פיוס ואיחוד. השרה גילה גמליאל הביעה תקווה לממשלת אחדות, העם צרך שמונה ימים מצות וחמץ (לחם ופיתות במקפיא) וחלם על חומוס. "מדינתנו הנפלאה" (כדברי ראש הממשלה) שרדה בשלום עוד פסח.
אמר הסטיריקן(?) הדתי(?) ימני(?) חנוך דאום, בראיון ביומן הטלוויזיה, שנתניהו צריך ללכת הביתה אחרי שתי קדנציות - ומאידך, שמדיניות אי העשייה המדינית של ראש הממשלה היא נכונה בגלל הכאוס שסביבנו. ככה שמה שיהיה הוא מה שהיה, רק הרבה יותר קשה. ראש הממשלה נוקט כבר שנים באדיקות מדיניות(?) של שב ואל תעשה כלום ומוטב לדבר ולהבטיח מאשר לעשות ולקיים, כי כל עכבה לטובה. ובינתיים למה שלא יניח לבנט וליעלון להתקוטט, לאיילת שקד ולימין הקיצונצוני לספח את השטחים, לחרדים לכפות עלינו את עֻלָּם, למונופולים הענקיים, לבנקים ולמאיון העליון להשתלט על הכלכלה שלנו, אם כל זה יסיח את דעתנו מהאינתיפאדה הנוכחית והבאה ויחזק את סיכוייו לקדנציה הבאה?
בינתיים הוא יכול לדבר ולעשות שטויות - לסרב לחתום על הסכם הסיוע הצבאי מארצות הברית, להתנגד ליוזמת צרפת בחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים, להצהיר בטיימינג מטופש שהגולן שלנו ולנצח, להאשים את הלייבור הבריטי באנטישמיות (ולחטוף בומרנג מראש עיריית לונדון לשעבר, ליווינגסטון, שנתלה בדברי נתניהו שהמופתי הוא שהדיח את היטלר לשואה), להסתבך עם אנגלה מרקל ועוד. הכל במטרה להגדיל את השסעים בתוך ישראל.
והעולם, בינתיים, לעומתי נגדנו יותר ויותר. מתעלם ממעשי הזוועה בסוריה ותוקף ומחרים את ישראל בכל הפורומים. כן. כו־לם אנטישמים – ואוטוטו כו־לם יבינו מי כאן הצודק החזק. מתישהו אחרי החגים.