שלשום צוין בעולם חג 1 במאי. בפריז יצאו ההפגנות משליטה כאשר מפגינים נגד רפורמות בשוק העבודה התנגשו עם כוחות המשטרה. ישראל הלומת המופלטות קמה באותו בוקר לצילומי פוליטיקאים מפזזים בלבוש מרוקאי כשבפיהם בצק מתוק. בצל הכותרות התברר כי כמה חבר’ה נחמדים של תנועות נוער ואיגודי עובדים צעדו ברחובות תל אביב בתהלוכה המסורתית שארגנה ההסתדרות. אותו ארגון עובדים ששילם כשני מיליון שקל מכספי ועד העובדים לקבוצת “ידיעות אחרונות” תמורת סיקורו של 1 במאי. ללמדנו שהסיכוי שחגיגות יום הפועלים בישראל יזכו לנוכחות כלשהי במרחב הציבורי הישראלי הוא רק במעטה של תוכן שיווקי, וכן מה רב המרחק בין מהותו של היום לבין השימוש הציני הנעשה בו. כך למעשה בבוקרו של יום ראשון צעדו להם במקביל שני נרטיבים של החברה הישראלית - האחד בגאון והאחר חפוי ראש וממומן, בלי להבחין שבעצם רב המשותף ביניהם על הנבדל.
חג 1 במאי מקורו בקנדה ובארצות הברית של סוף המאה ה־19, עת ארגוני העובדים ארגנו שביתות ארציות בדרישה להגבלת יום העבודה לשמונה שעות. בישראל אומץ חג זה בתחילת המאה ה־20 על ידי ההסתדרות והתנועה הקיבוצית. אך ככל שריחן הבאיש בחברה, כך הלך מועד זה ואיבד מערכו, כשהוא נתפס כזכר לשליטת אליטות השמאל האשכנזיות.
המימונה, לעומת זאת, הפכה בישראל מחגה של קהילת יוצאי מרוקו לחג לאומי בעל נוכחות תקשורתית וציבורית נרחבת. הסיבה לכך נעוצה בעיקר בשימוש הציני שעושים הפוליטיקאים בחג זה ומפגינים סולידריות־אינסטנט מעושה עם בני העדה על מנת לחזק את התמיכה בהם. בשנים האחרונות פועלים חלק מבני העדה המרוקאית להפיץ את משמעותה העמוקה וההומניסטית של המימונה ומנסים לנער מעליה את הפן הפולקלוריסטי. בתוך כך נחשף למעשה המשותף בין היבטיה ההומניסטיים של המימונה לבין ערכיו האוניברסליים של יום הפועלים. הנה מתברר כי המימונה נועדה במקורה לחזק את האחווה בין המוסלמים ליהודים שדאגו להביא לאחרונים במוצאי הפסח מאכלי חמץ ולסייע בחזרתם לשגרה לאחר ימי החג. מעבר לכך, כחג שעיקרו אירוח ופתיחת דלתות, הרי שבמרכזו עומד רעיון הערבות ההדדית והאחריות הקהילתית. הברכה “תרבחו ותסעדו” קשורה אף היא ברווחה ובסעד, מילות מפתח בכל מדיניות סוציאליסטית. אז מדוע קשה לנו כל כך לקשור בין שני המועדים?
כבר ידוע, לימין קל לחבק את המזרחים חיבוק ביום חגם ואחר כך לשכוח מהם. את חג הפועלים הוא מתייג כחג של הזויים. כך הגדיל לעשות מכון ז’בוטינסקי כשבדף הפייסבוק שלו עלתה שלשום קריקטורה של יהושע אדרי, ובה משלבים ידיים נציגי המשטר הנאצי, הקומוניסטי ונציג תנועת הפועל כשבידם דגלי 1 במאי. לשמאל המצומק, מנגד, נוח להישאר בעולם המושגים הבינלאומי והכביכול נאור מאשר להביט בעיני מדוכאי הפריפריה בארצם. הגדילה לעשות זהבה גלאון שביום המימונה העלתה פוסט שבו ציינה דווקא את יום הג’אז הבינלאומי.
אם ננקה את הרעשים מסביב, הרי שיתברר שחגה של העדה המרוקאית יכול לשמש את החברה הישראלית להגברת הסולידריות והדגשת מדיניות הרווחה. יום זה יכול בקלות להשתלב עם חגיגות 1 במאי.