אבא שלי דיבר על הזכות של הניצולים לשכוח. הוא היה ניצול שואה ואדם מתפקד. היו לו סיוטים בלילות, אבל זה לא עצר אותו מהקמת משפחה ובניית קריירה מפוארת ויצירתית. אבי זכרו לברכה קידש את החיים ולא את המוות. בחייו הספיק להרצות לקהלים גדולים בין היתר בפני קהלים בכנסים באוניברסיטאות בגרמניה, להעמיד דורות של סטודנטים ולכתוב למעלה מעשרה ספרים ואינספור מאמרים בפילוסופיה. הוא לא התכוון ממש "לשכוח" כי הם, הניצולים, לא יכולים לשכוח – כוונתו, כניצול שואה ופליט מגרמניה הנאצית, שהיה לוחם פעיל בנאצים מתוך היערות – הייתה, לא לעסוק בזה מבוקר עד לילה, אלא לחיות, כמה שניתן, חיים נורמאליים. לשים את העבר האיום הזה כמה שאפשר מאחור. זה בריא. זה נכון.



השואה אמורה להילמד כפרק חשוב, מרכזי ומשמעותי בשעורי ההיסטוריה. לא מעבר לזה. לא טוב למות בעד ארצנו, לא טוב למות צעירים ובריאים. נקודה. נכון שהעם יתייחד עם זכרם של המתים שלנו אלה שנפלו במלחמות, בפעולות איבה ואלה שנספו בשואה, לחבק את המשפחות, החברים והשכנים של המתים הללו. נכון להיזכר לעמוד דום לזכרם ולעלות לקבר של הלוחמים. נסיעה למחנות הריכוז שהפכה מן טקס לאומי מוזר, ממשיכה לקדש אותנו כקורבנות ניצחיים ומייצרת שטיפת מוח לנוער להמשיך להילחם לנצח על קיומנו. אנחנו קיימים וחזקים מזמן ואנחנו עם חופשי בארצו. המחנות שם, הסרטים קיימים - נשאיר את כל זה לשעורי ההיסטוריה. נכון להמשיך לחיות חיים מלאים ולעשות ככל יכולתנו כדי למנוע מלחמות עתידיות. עלינו להפסיק את תופי המלחמה בהם מקישים מנהיגים לא אחראים, שאינם רואים בחיי אדם את העיקר אלא את הכוחניות והגסות.



לא ללימוד השואה בגני הילדים


נכון ללמוד את השואה בבתי הספר ובאוניברסיטה ובשום פנים ואופן לא בגני הילדים כפי שמנסים לדחוף אותנו לעשות. מה פשעו הילדים שנדחוף להם זוועות לראש בגיל רך? מה פתאום אנחנו מטילים על הגננות לדחוף סיפורי אימה לראשיהם של ילדים רכים? אנחנו מכניסים בהם חרדות מיותרות. לאכול זוועות שוב ושוב בכל גיל, מיותר ואפילו מזיק. מה המטרה? במקום להתעסק עם הזוועות שהיו בשואה ולקיים ימי זיכרון ממוחזרים, היה נכון לטפל במשך כל השנים הללו בניצולים. אלה שנזקקים לסיוע ולסעד ולתמיכה כלכלית ונפשית.



מן הראוי שנקדיש את הכסף שהגיע מהגרמנים לטיפול בניצולים שאינם חיים טוב, אלה שהמלחמה הארורה ההיא פגעה בהם קשה והם מתחת לקו העוני. נותרו ביניהם גם שברי אדם המאושפזים עשרות שנים בבתי חולים פסיכיאטריים, נשכחים ומוזנחים. היינו אמורים לדאוג לרווחתם כל השנים הללו. נותר מהם רק קומץ של ישישים. עלינו לדאוג שיהיו להם חיים מכובדים וטובים. מיליונים, אם לא מיליארדים שממשלת גרמניה שילמה לישראל לא הגיעו אליהם. כספים אדירים זרמו למקומות אחרים, חלקם לכיסים פרטיים במשכורות שמנות של אנשים שאין להם שום קשר למה שקרה בשואה. אני מברכת את משה כחלון שהרים את הכפפה הזו ערב יום השואה ושחרר כספים לטובת הניצולים שעדיין חיים בקרבנו. יש לדאוג שלא ידעו עוני מחסור כל ימי חייהם ובדידות ולחבק אותם בחיבוק חם.




הכותבת היא בתו של פרופסור א. צבי בר-און, פרטיזן לוחם, שאיבד את רוב משפחתו בשואה