בעיתוי מושלם דווח השבוע על הכוונה לסגור את מרכז פרס לשלום ולהפוך את הבניין הראוותני והמנוכר שהקים שמעון פרס ביפו ל"מרכז חדשנות". סליחה, "מרכז פרס לחדשנות". מתברר שלמרות קשריו המשובחים של נביא המזרח התיכון החדש עם בעלי ממון וידוענים, לשקר אין רגליים, אפילו אם מכסים אותו בהרבה כסף ויחסי ציבור. הפיל הענק, המעוצב למשעי, הונחת ליד בית הקברות המוסלמי ביפו, עם הפנים לים ועם הגב האטום למשכנות העוני, אבל לא הצליח לייצר דבר.
שמונה שנים אחרי שיוסד, 25 שנה אחרי פרוץ ההבטחה הגדולה של עסקני השלום, קורס גם עגל הזהב שלהם. לא שחלילה משהו פסול בשאיפה לשלום, אבל הכי מסוכן להשלות את עצמך בתעתועי שלום. במיוחד כאשר חיים בסביבה כל כך קשה, שבה מי שמאבחן את המפלצות שמסביב ככבשים חביבות צפוי להיקרע לגזרים ולהיטרף. ופרס ועדתו לא רק שרימו את עצמם ואותנו, לא רק שלעולם לא יודו בטעויות המדממות שלהם, הם גם מאשימים את מחנה השפויים בכך שהם הוזים ואויבים - "אויבי השלום".
עכשיו מוצאת תעודת פטירה רשמית לסימבול המגלומני של הכזב, כיוון שהמציאות שמסביב הבריחה את קהל קוני הזיות השלום. ובאמת – איך אפשר להמשיך לצרוך, למשל, את תעתועי הדמיון שהוצבו בספרו ההיסטורי של שמעון פרס "המזרח התיכון החדש". פרס הסביר שם מדוע העולם הערבי שינה את אופיו ומעכשיו הוא פונה לפיתוח ורווחה – לפתרון בעיות בהידברות ורוח טובה. באו הערבים, חוצפנים שכמותם, והשמידו את הקונספציה. הם הותירו את שם הספר כמצבה אילמת על קבר החזון. אוי, איזה מזרח תיכון חדש נבנה פה, פרס ועסקניו הבטיחו יונה, וכולם יודעים מה קיבלנו.
והמציאות טפחה על פני הזיות השלום לא רק בסביבתנו המדממת, במזרח התיכון. גם המתרחש בשאר העולם, בעיקר באירופה, הפריח את החזון לכל רוח. ברוח הימים האלו קל להצביע, למשל, על מפלגת הלייבור הבריטית. כמו ראשי הסוציאליסטים והליברלים של יתר אירופה, זו הייתה שותפה הדוקה של חזונות פרס. ראשי הלייבור הוגדרו כידידים נאמנים של מדינת ישראל שרוצים בטובתה, מי שיישאו אותנו על כפיים אם רק ניתן לפלסטינים מדינה בגבולות 67'. מי שאומרים לנו: תבחרו - חברון או שלום.
די להביט בגל ההתבטאויות הנוכחי של ידידי פרס מאירופה - מהלייבור הבריטי ועד ממשלת שוודיה, מליווינגסטון ועד וולסטרום, משאה ועד עזיז. כל אלו חידדו את המובן מאליו: זה לא חברון, בית אל וירושלים, זה לא "השטחים" ו"הכיבוש", זה עצם קיומה של מדינת ישראל. הבעיה היא לא "רילוקיישן" של "המתנחלים", אלא של כל מדינת ישראל.
שרת החוץ השוודית שוללת את עצם הזכות שלנו להתגונן, בלייבור לא מקבלים את תל אביב המגניבה ואת הנוכחות שלנו על שפת הים ביפו, מקום משכנו של מרכז פרס לשלום. מבחינתם שנעשה "רילוקיישן" לעזאזל, העיקר שלא נתקיים בשום מקום ב"פלסטין". ואין הבדל בין שייח' מוניס - אוניברסיטת תל אביב - להר הבית, בין שייח' באדר – הכנסת - למערת המכפלה. חזון השלום שלהם פשוט – הקץ למדינת ישראל כולה, ולמי אכפת שהעולם הערבי ימשיך לטבוח את עצמו לדעת. לכן בחורבן הונאת מרכז פרס לשלום ננוחם.