כל מערכות הסלון של משפחות בשנות ה־80 דומות זו לזו, אך כל אחת מהן בעלת סוף טרגי משל עצמה. הנוהל היה: ספה גנרית של חמישה מושבים, ספה נוספת של זוג שעליה נהגו להצטופף שלושה אנשים רזים, וכורסה בודדת שאיש מהאורחים, לפחות אלה שאני פגשתי, לא העזו להתיישב עליה. תמיד תהיתי אם בכורסאות בודדות יש משהו קדוש, כזה ששמור ל"אב הבית" סטייל ארצ'י בנקר. כמו כן, בכל סלון בכל בית בישראל של שנות ה־80, היה מה שקרוי “מזנון". שום קשר למשמעותה המקורית של המילה.
חלקי גופתו של המזנון שחי בבית הישן של הורי נעו איתנו במהלך השנים והתפצלו יחד עם הילדות שפרשו כנפיים ועפו לדירות משל עצמן. לי נותרה ארונית קטנה מעץ מלא בצבע חום כהה, שדלתה חורקת ומחוזקת בנייר הדבק הכל יכול ממלחמת המפרץ הראשונה. בכל פעם כשאני רוצה להוציא ספר או את השלט של ה־DVD, אני שומעת את החריקה הזו שמזכירה לי את הילדות (וגם את מלחמת המפרץ).
במסגרת תרומת האיברים הנדיבה של המזנון, קיבלתי את החלק האמצעי - השימושי אך השחוק מכולם - זה שעליו עמדה הטלוויזיה שהייתה אז לא שטוחה בעליל ומעליה אנטנה ממתכת. אותו חלק שבתוכו חיו בשלווה קופסאות על גבי קופסאות של שוקולד מהזן היוקרתי שאיש אינו מעוניין לאכול ממנו. “בונבוניירה" קראו לזה פעם, והיא הייתה עוברת מיד ליד כמו הדולרים של חלפני הכספים שעמדו מתחת לקולנוע “ארמון" בחולון, אלו שפעם עבדו על שכן של הורי ותקעו לו בין הדולרים חתיכות נייר לבן.
בשוקולד הסיפור הוא פשוט. ככל שהוא יקר יותר ומלא בליקרים יוקרתיים למיניהם בעלי שם לועזי של גבר, א־לה “פרלין במילוי ג'ק דניאלס", כך השוקולד מגעיל יותר. זה בדוק. האמת היא שאנחנו לא אכלני שוקולד במשפחה. ובילדותנו ממתקים היו עבורנו תמיד מחוץ לתחום, כי זה הורס את השיניים. אלא שריח קופסאות הבונבוניירה הזכיר לי משהו מחוצלארץ אף שלא הייתי ולו פעם אחת בחו"ל בילדותי. כשהייתי פותחת את דלתות המזנון, וזה קרה כמה פעמים ביום, הייתי מביטה על הקופסאות שעדיין נותרו עטופות בניילון שקוף עם סרט צבעוני בצד - ומדבקה שנראה בבירור כי מישהו הוציא אותה והדביק מחדש כדי למחזר את המתנה. לא יכולתי שלא לתהות אם אי פעם הקופסה האומללה הזו תמצא בית אמיתי, כזה שיעריך את המסע הארוך שהיא עשתה משווייץ ומישהו סוף־סוף יאכל את תכולתה. ידעתי שזה לא טעים ושאסור לאכול כי זה "לאורחים", אם כי האורחים אצלנו אף פעם לא נגעו בבונבוניירה, והיא עמדה מבוישת בצד על השולחן וחזרה לארון או שעברה לאומנה במזנון של בן משפחה אחר.
באחת מעצירות הביניים בנסיעה כלשהי לאירופה, המתנתי בשדה התעופה בציריך למשך שעה. לא אשכח את הבחילה שקיבלתי מרוב דוכני וחנויות השוקולד מסביב. "איזה בזבוז", אמר לי חבר שהיה איתי, “בשביל אנשים מסוימים המקום הזה הוא גן עדן, את מבינה?". לא יודעת אם העצב שבקע מקופסת הבונבוניירה גרם לכך שאני לא אוהבת היום שוקולד, או הטראומה מהצגת הילדים קריוס ובקטוס וחיידקי השיניים. אבל אם כבר לנשנש משהו אחרי האוכל, אז עדיף זיתים או כל דבר מלוח וחמוץ.
בשאריות המזנון של פעם יש היום רק ספרים ופה ושם קלטות וידיאו שעדיין לא עברו המרה לפורמט מתקדם יותר. אני יודעת, הזמן הולך ודוחק. בניקיון פסח האחרון נפלו שתי הדלתות החורקות של המזנון ללא הכנה מראש, מזל שהספקתי לתפוס אותן בזמן, רגע לפני שהן ריסקו לי את עצמות. “קני חדש וזול מאיקאה", אמרה לי חברה וממש לא התחשק לי שהמקום הכי אישי בבית יהיה גיבוב של פלסטיק וברגים עם ריח חדש.
אז עכשיו יש לי אמצע של מזנון משנות ה־80 עם דלתות שנשברו, ועליו פטיפון ישן שעובד לא רע אבל התקלקל לו המגבר. ובמסגרת הניקיון לפסח גם מצאתי שלוש חבילות שוקולד שקיבלתי כנראה בראש השנה, אך מכיוון שתודה לאל אני לא “אושפיזין" נחשק באירועים משפחתיים (שמאלנית, רווקה וללא ילדים), חשבתי להניח אותן על הספסל לעוברים והשבים חובבי השוקולד, כמו בגדי יד שנייה.
בכל שנה מדהימה אותי כמות המציאות, או יותר נכון הזבל שמוציאים בני האדם מביתם בניקיונות של פסח. מה שמדהים עוד יותר הוא שתצוגת שברי קלטות הווידיאו, ספרי פטריק קים המצהיבים ושלל העתיקות המאובקות מוצאים בית חדש במהרה. חפיסות השוקולד עם תאריך תפוגה שעטופות בניילון נותרות גם בשנת 2016 לבדן. אפילו את הדלתות השבורות של המזנון והמגבר המקולקל מישהו כבר הספיק לקחת. אנחנו כנראה באמת אומה מרירה.