אף אחד לא צריך להיות מופתע מעמדותיהם של פוליטיקאים בריטים. קולות דומים הם השמיעו הרבה זמן לפני שהוקמה מדינת ישראל. הממלכה המאוחדת, בריטניה הגדולה, כבר הייתה אז בשלבי התפרקות מנכסיה הרבים – אבל מאחיזתם בארץ ישראל, שאותה הם קיבלו לשליטתם כפיקדון מחבר הלאומים כדי להקים בה את ביתו הלאומי של העם היהודי, הם לא רצו להרפות. גם לאחר שנודעו תוצאותיה האיומות של מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה נרצחו מיליוני יהודים, הם סירבו להתיר לניצולים, לשארית הפליטה, לעלות ארצה.
התנגדותם הקולנית של המופתי וחבריו - אלה שחברו בזמנו לגרמניה הנאצית - לבואם למקום הזה של ניצולי השואה, מחשש למהפך דמוגרפי, גרמה לבריטים לסגור הרמטית את שערי הארץ. בהוראתו של ארנסט בווין, שר בכיר בממשלת הלייבור, הם הדפו ללב ים אוניות של מעפילים. כך הם נהגו גם לפני המלחמה הנוראה ההיא, מה שמנע אז את הצלתם של רבים מכבשני ההשמדה, וכך הם נהגו, ביתר שאת, גם לאחריה.
המאבק במדינה היהודית לא החל אפוא רק לאחר מלחמת ששת הימים. הוא היה קיים תמיד בכל רחבי אירופה – ומקורו בשנאה תהומית, בלתי מוסברת, לרעיון התחייה הלאומית של היהודים. האנטישמיות אף פעם לא דעכה. היא רק לבשה צורות שונות.
ועוד דבר צריך לזכור: לאחר שהבריטים גורשו מן הארץ ב־1948 בעקבות מאבק הרואי, מלא הקרבה אישית של אלפי בני נוער יהודים, הם התנדבו לסייע לצבאות ערב בפלישתם אל תוך המדינה היהודית שאך זה קמה, עוד בטרם נכבשה אפילו פיסת קרקע ערבית אחת, כדי לנסות ולקפד את ראשה. אלפים נהרגו בגלל המעורבות הבריטית הזאת במלחמת השחרור.
כך או כך, תוצאותיה לא היו כמובן לרוחם של חלק גדול מעמי אירופה, ומאז הם לא חדלו להציק לנו. רבים ממנהיגיהם היו רוצים, כמו שרצו קודמיהם, ש”הבעיה היהודית” תיפטר שלא בדרך של הקמתה של ישות יהודית עצמאית. הם רצו במזרח תיכון “נקי” מיהודים.
מה שקרה בשנים האחרונות קצת טרף לכולם את הקלפים, כשדווקא מדינת ישראל הפכה לאי של יציבות, בעוד שמדינות ערב מתפרקות לגורמים – וגורמות להמוני מהגרים לא רצויים להגיע אל יבשת אירופה הדואבת.
בד בבד, מן הרעיון הבסיסי שאין ליהודים מה לחפש במזרח התיכון, שביסודו אנטישמית בוטה, עתיקת יומין, לא רציונלית, האירופים אף פעם לא הרפו. כעת הם מנסים להלביש את השנאה הזאת ליהודים, בהתנגדות, כביכול, למדיניות הישראלית כלפי “הפלסטינים” – אבל זאת צביעות. הם יודעים את זה - וגם אנחנו.
אולם מה שמפריע לי במיוחד היא לא עמדתם של מנהיגים באירופה, אלא דווקא שיתוף הפעולה של פוליטיקאים ישראלים, כמו דב חנין, מי שהאשים לאחרונה את מדינת ישראל ב”טיהור אתני” בראיון מקומם לטלוויזיה הבריטית. עמדותיהם של דב חנין וחבריו, ביחד עם אלה של אנשי אקדמיה, תאבי קידום במחוזות אנטישמיים, לא נולדו אף הם רק לאחרונה.
במשך השנים היו לא מעט יהודים, רדופי שנאה עצמית, שסברו עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל שעל היהודים להשתלב במרחב הערבי שלא בדרך של הקמת מדינה עצמאית. הם לא חשבו שזה “הפתרון” הנכון. הם הרי רצו בשליטה ערבית על כל השטח שנקרא “ארץ ישראל”. הרעיון שריבונות יהודית גאה, עצמאית, שאינה יראה מפני גורמים מחרחרי אנטישמיות, תקום באזור הזה פשוט הפחיד אותם.
הסוף ידוע, כמובן, אבל אנחנו צריכים לדעת את האמת. דווקא בימים שבהם אנחנו צופים בגלי השנאה הקוראת להכחדתנו.