אם יש דבר שגורם לי ייאוש, זה עד כמה עמוק חדרה האיוולת לתוך זיכרון השואה בישראל. מה שאמר סגן הרמטכ"ל בטקס יום השואה הוא ברור. הוא לא יכול לטעון שלא הבינו אותו נכון. אחזור על דבריו כפי שנשמעו מפיו, בנאום שהוא בוודאי קרא לפני שנשא אותו: "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי של תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט לפני 70 שנה".
עד כאן בסדר. תהליכים מדאיגים אכן קיימים באירופה, ובמיוחד בעולם הרווי שנאת ישראל שעל גבולנו. תפקיד סגן הרמטכ"ל הוא ללחום בשונאים האלה על גבולנו ומעבר לו שתוקפים אותנו. תפקיד מוגדר, קשה ומחייב הקרבה. אם חשבתם שסגן הרמטכ"ל רצה לומר דברים נבונים כאלה טעיתם, כי אתם לא מכירים די לעומק את הטיפשות שלעתים דבקה במי שרוצה לעשות על עצמו רושם שהוא אינטלקטואל הוגה רב־תחומי ולא רק איש צבא.
הוא עשה טעות והמשיך: "ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, כיום בשנת 2016". ועוד הוסיף: "ביום השואה ראוי לדון ביכולתנו לעקור מתוכנו ניצנים של חוסר סובלנות וניצנים של אלימות". אחר כך הוא התנצל שהוא לא התכוון, ובתוך ההתנצלות, כדרך התנצלות של ישראלי, שחלילה יתפרש שמא הוא באמת מתנצל, הוא הסביר שהוא בכלל צדק.
הוא עשה טעות והמשיך: "ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, כיום בשנת 2016". ועוד הוסיף: "ביום השואה ראוי לדון ביכולתנו לעקור מתוכנו ניצנים של חוסר סובלנות וניצנים של אלימות". אחר כך הוא התנצל שהוא לא התכוון, ובתוך ההתנצלות, כדרך התנצלות של ישראלי, שחלילה יתפרש שמא הוא באמת מתנצל, הוא הסביר שהוא בכלל צדק.
את התהליכים הנפשיים האלה, שמטרתם להוכיח שבסופו של דבר כל אחד מאיתנו הוא נאצי, והלקח איננו כי רע להיות קורבן אלא רע להיות תוקפן, זיהיתי בחברה הישראלית כבר לפני שנים. אני זוכר איך באחד ממצעדי החיים הראשונים שהשתתפתי בהם עברתי מקבוצת בני נוער ישראלים אחת לאחרת. בערבים שוחחנו על מה שראינו במשך היום. אחת הקבוצות, מאחת מתנועות הנוער, ביקשה ממני להצטרף לשיחה. לאט־לאט הבנתי לאן מובילים המדריכים ואמרתי: "לא, לא, לא. אם אתם מובילים את הדברים לכך שכל בוקר נחשוב שאנחנו כמו הנאצים כשאנחנו מורחים ריבה על הלחם כי גם הנאצים מרחו ריבה על הלחם, אני לא מוכן להגיע לשם".
מזמן הגענו לשם, וסגן הרמטכ"ל עמוק שם. במובן מסוים זה ניצחון נאצי, תוך שימוש בנשק השנאה העצמית וההאשמה העצמית היהודית, ואני לא יודע איך לעצור את זה עוד, אלא רק לשקוע בעצבות גדולה.
בלי להשוות את מעמד הדובר, הרי גם דברי אותו מדריך ביד ושם שאמר כי הרגו יהודים בשואה רק בגלל שהם יהודים, כמו שהרגו את שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון רק בגלל שהם יהודים, אינם ראויים. השואה היא אחרת, כיוון שליהודי לא היה שום מפלט אלא השמדתו. אפילו בכיבוש מוסלמי אכזרי נוסח דאע"ש אין עיקרון כזה. מתאסלם אולי יכול להישאר בחיים. נשים צעירות נשארות בחיים. ראינו את היזידיות. תאמרו שאין אלה חיים. זה נכון. אבל אצל הנאצים לא הייתה שום דרך, כזאת או אחרת, ליהודי להישאר בחיים. זה ייחוד השואה מכל מצב אנושי אחר. אני משוכנע שאם הייתי מסביר זאת למדריך שפיטרו אותו, הוא היה מבין ולא עושה עוד את ההשוואות האלה.
זה נושא שקשה למצות אותו במאמר קצר, ולכן אסכם במה שאמר לי אבא קובנר כאשר שוחחתי איתו על מה שנראה לי אז כשימוש פוליטי שסובול עשה בשואה במחזהו "גטו". אבא קובנר אמר לי אז שאין להשתמש בשואה לצורך פוליטיקה עכשווית.
בכישרון הניסוח המיוחד שלו הוא אמר זאת כך, ואני זוכר את קולו עד היום: "צריך להביט אל תוך האש, ולשתוק".