יום ארבעה עשר יום שהם שני שבועות לעומר. גיליתי השבוע, לבורותי, שמכיוון שפספסתי את הספירה בשאר שלושה עשר הימים, אני לא באמת יכולה להתחיל עכשיו כאילו כלום לא קרה. אי אפשר להתחיל את מניין הימים מאמצע הספירה. מאוד מאכזב מבחינתי. כמו ספירות וטקסים נוספים בחיי, גם כאן לא הראיתי התמדה מספקת כדי לעמוד בדרישות, ותחושת ההחמצה גדולה.
יש אנשים כאלה, מתמידים, שלא מפספסים אף ספירה. הם יקנו את האנטיביוטיקה שנרשמה להם על ידי הרופא ואשכרה ייטלו את הכדורים לאורך כל עשרת הימים, עד סופם. הם אלה שיציבו לעצמם את ״אתגרי החודש״ ההיפסטריים האלה - חודש ללא גלוטן, חודש ללא סוכר, חודש ללא בשר ויעמדו בהם עד השנייה האחרונה. הם מהסוג שמסיים ספרים, הם זוכרים להשקות את העציצים, הם לא נבהלים מבירוקרטיה, הם לא צריכים הוראות קבע. כאלה מין אנשים.
אסף, חבר יקר ומאמן קבוצות ריצה, שולח לי הודעה פעמיים בשבוע כדי לוודא שיצאתי להליכה הזו שאני מדברת עליה כבר ארבע שנים. בשבוע הראשון ידעתי שיבדוק אותי, אז מהבושה התלבשתי, יצאתי, הלכתי ועפתי על עצמי. בשבוע השני השתמשתי בתירוצים שחוקים. בשבוע הרביעי כבר הפסקתי לנסות. הוא, אגב, מתמיד בהודעות. האנשים המתמידים קמים בחמש בבוקר לאימון, כי הוא חלק מהתוכנית שהורכבה להם ולא משנה אם יורד גשם או שיש להם יום עבודה מטורף אחר כך או שיום שני וזה כידוע יום שאסור להתעמל בו. כך, לפחות, לפי הדת שלי ושל מעצבי השיער. הם מתמידים והם אמרו לעצמם שזה מה שהם יעשו, אז זה מה שיקרה.
לספירת העומר, כמו לספירות אחרות, יש תנאים קשוחים ביותר. עדיין לא החלטתי אם הידיעה שפספוס יום יגרום להשלכות קריטיות על עתיד הפרויקט מייעדת אותו לכישלון או הסיכוי היחיד שלו להצליח. האם האיום של ״משחק סכום אפס״ - הכל או כלום - יגרום לך להתמיד או לוותר מראש? כך או כך, עלי זה עובד רק לטווח קצר. השיא שלי עומד על שמונה חודשים ביוגה ב־40 מעלות וגם זה היה לפני כמעט עשר שנים. עד היום כששואלים אותי אם אני עושה פעילות גופנית אני מתנצלת שלא ומיד נותנת את הדוגמה הזו להתמדה למרות שכל רלוונטיות בינה לבין ההווה היא מקרית בהחלט.
פסיכיאטרים ונוירולוגים מנסים שנים לגלות בדיוק מה קורה במוח של אנשים הסובלים מהפרעה טורדנית כפייתית - OCD. למי שלא נתקל בהם, מדובר באנשים שנאבקים, ללא הצלחה, בצורך בלתי נשלט לבצע טקסים או להימנע ממחשבות חוזרות ונשנות. בדיקות תפקודיות של המוח גילו שאזורים מסוימים שפועלים ביתר שאת או דווקא פחות הם אלה שכנראה אחראים לתופעה. מישהו שם לוחץ על הכפתורים הלא נכונים ומכניס את הגוף המארח ובעיקר את הנפש שלו למצב מאוד מאוד לא נעים בלשון המעטה. לאנשים האלה אין בעיה בספירה. הם היו רוצים שתהיה להם בעיה בהתמדה ובעקביות. התרופות המוצעות היום עוזרות יותר או פחות לסובלים מהבעיה, אבל באופן מפתיע לא נמצא היום בשוק שום תכשיר שמספק את הפתרון למצוקה ההפוכה. הלוואי שכבר יימצא הדימר שיעמעם או יגביר את היכולת להתמיד.
שאלתי פעם אחד מהמיוחדים שמצליחים לשלוט באופן מושלם ולא הרסני במנגנון הזה - איך הוא עושה את זה. הוא ענה לי בפשטות שהוא פשוט משכנע את המוח שלו לעבוד כמו שהוא רוצה שיעבוד. בכל פעם שהוא עושה פעולה חדשה שהוא לא בהכרח מבסוט ממנה אבל יודע שהוא חייב לעשות אותה למען בריאותו, למען אושרו, למען כל מטרה מוצדקת אחרת, הוא מספר לעצמו בקול רם כמה כיף לו לעשות אותה. הוא מזיע, הוא יורק דם, הוא בגיהינום אבל הוא מחייך - פעולה שהוכיחה שינוי פיזיולוגי בפעילות של המוח, ואומר לעצמו שהכי כיף לו בעולם. אחרי כמה פעמים כאלה המוח שלנו, שאמור להיות איבר די מתוחכם, לומד את ההתניה ומסתגל בהתאם. נשמע הגיוני - מי לא ירצה להתמיד במשהו שגורם לו לתחושה נעימה ומרגשת שגורמת לו לחייך?
ניסיתי את השיטה בעצמי, אפילו בה לא הצלחתי להתמיד מספיק כדי להשיג תוצאות. לעזאזל.
כמו בהרבה תחומים אחרים גם כאן אני רוצה להקנות לילדים שלי הרגלים שונים משלי. אם אני אתחיל מעכשיו, אולי יש להם סיכוי. אמא שלי בינתיים מסרבת למכור את הסוד המקצועי ששכנע אותי ואת אחיותי לשרוד תשע שנים (!) רצופות בחוג אנגלית, פעמיים בשבוע, בנוסף לפעילויות נוספות כמו צופים וחיי חברה. קוסמת.
חברה דוסית יקרה הודתה בפני השבוע שהיא נשברה ביום הרביעי של הספירה. ניחם אותי לשמוע שאף על פי שמדובר במצווה, ומצווה לא מורכבת ותובענית מדי, עם סיכוי לכפרה למשך כמעט 24 שעות במקרה ששכחת להגיד את המשפט בערב הרלוונטי, גם כאן שגרת החיים הצפופה מדרדרת אנשים לשבור את הרצף ובמקרה הזה את הזכות להמשיך לספור. אם נודה באמת, אילולא ל״ג בעומר ושבועות - לחילונים לא היה סיכוי לדעת גם בערך איפה עומדים היום בספירה. אפילו רוח אלוהים לא מספיקה לנו כדי להתמיד במשפט אחד בערב במשך שבעה שבועות - אז דיאטה???